בסוף הצלחתי לסתום לה את הפה. זה היה קשה אבל זה היה שווה את
זה.
פגשתי אותה באחר-צהריים ישנוני ברחוב. היא הסתכלה בחלון ראווה
של חנות לכלי עבודה, אף פעם לא ראיתי מישהי מסתכלת ככה על מסור
חשמלי. היא נראתה מוכנה.
ניגשתי אליה וזרקתי לעברה, "למה קוראים לזה מסור חשמלי אם הוא
לא עובד על חשמל?".
והיא, בלי להסתכל עלי בכלל ובלי לחשוב, ענתה שקוראים לזה מסור
שרשרת. היא הייתה כל כך בטוחה בעצמה.
לא שאלתי אותה איך קוראים לה, זה לא משנה לי. ניגשתי ישירות
לעניין. "מה את מחפשת?"
"מברגה", היא ענתה תוך שהיא ממשיכה לבחון את חלון הראווה.
"התכוונתי מה את מחפשת בחיים", היא עצרה והפנתה את ראשה מחלון
הראווה אלי.
"מה זאת אומרת?", היא ניסתה להרוויח זמן כדי לחשוב.
מה את רוצה מעצמך, למה את מצפה מהחיים שלך, מה היית רוצה
לעשות, לקבל, שיקרה?, אני נותן לך משאלה אחת, מה את מבקשת?"
"אני רוצה לזכות בלוטו". היא ענתה.
"את בטוחה?", שאלתי, יודע את התשובה.
"לא", היא מיהרה לתקן, "הייתי רוצה אהבה".
"רק משאלה אחת", ניסיתי בהצלחה לערער את ביטחונה.
היא חשבה וענתה, "שלום בעולם לנצח, אני חושבת".
"ישעמם פה נורא, את לא חושבת?"
היא התחילה לחשוב באופן רציני ואחרי שעה קלה ענתה, "הייתי רוצה
לדעת הכל, סליחה, הייתי רוצה להבין הכל, לא..."
הצלחתי למוטט את חומת הביטחון שלה.
היא ניסתה רצונות שונים וביטלה אותם לבדה עד אותו הערב.
כשהתחיל להחשיך פניתי ללכת משם והיא, אבודה, הלכה בעקבותיי,
בלי שביקשתי במילים. נכנסנו אלי הביתה והתיישבנו על המרפסת.
הסתכלתי לה עמוק בתוך העיניים והיא פרצה בבכי.
כל הלילה היא בכתה לי שהיא מבולבלת ושהיא לא יודעת מה היא
רוצה. ניסיתי להסביר לה שעדיף לא לדעת מה לרצות מאשר לרצות
משהו שלא יודעים. אבל זה רק בלבל אותה יותר.
שכנעתי אותה לצאת לסיבוב הליכה ברחוב, זה מה שהרגיע אותה. לא
שזה גרם לה להרגיש טוב יותר עם עצמה, פשוט במסגרת המאמצים שלה
לנשום כמה שפחות ענני ערפיח היא נאלצה לחסוך בדיבור. עצרנו
באחד מסניפי המקדונלד'ס הרבים שהיו פזורים ברחוב כמו פטריות
רעליות אחרי גשם חומצי. עמדנו להזמין ואז היא נזכרה שוב, "אני
לא יודעת מה לרצות", היא התפרקה שם והתחילה לבכות מול הקופאי
העייף והמחוצ'קן שהייה לבוש, בהתאם לצו האופנה, במדי הרשת ובתג
הרשת, עליו ארבעה, כן ארבעה כוכבי זהב. וגם השם שלו. כאילו
שאכפת לי.
"בכל מקרה", ניסיתי לעודד אותה, "הארנק שלי נשאר על המרפסת ככה
שאין לך מה להתלבט".
יצאנו החוצה והתיישבנו על מדרגות של איזו יציאת חירום ליד
הסניף. ישבנו שם בערך חצי שעה ופשוט הסתכלנו אחת על השני, אני
אישית פצחתי בתנומה קלה. התעוררתי לקול הבכי שלה. הסקתי מסקנה
שהגיע הזמן להחליט החלטה לעשות מעשה. התחלתי לטפס על מדרגות
החירום וקראתי לה לבוא בעקבותיי. היא הורידה את הווליום של
הבכי והרימה גבה. לי לא היה זמן להרמת הגבה המטומטמת שלה,
שכאילו שואלות בקול גבוה של פרחה, "מה זה?". אני כן ידעתי מה
אני רוצה. טיפסתי במעלה המדרגות בהחלטיות וגם היא החלה לטפס.
הגענו מתנשפים למעלה ואז היא שאלה אותי במבטה "נווו, ומה
עכשיו?" ואני עניתי במבט משלי שאמר "תסתמי את הפה שלך". הלכתי
בצעדים מהירים לעבר שלט ה-M המסתובב שניצב לו מושפל בגאון על
גג הסניף ככתב אישום נגד חולאי הקפיטליזם. טיפסנו בזהירות על
השלט, עלינו, נעמדנו כל אחד על אחת מהקשתות של ה-M והחזקנו
ידיים. ממרומי הסמל המסחרי המסתובב נראתה העיר ברורה מתמיד,
הבניינים כולם הסתובבו סביבנו כנלחמים על מבטנו רק משום שאנחנו
ניצבים מעל הכל, מעל שלט פלסטיק צעקני ומסתובב, מעל מדרגות
חירום חורקות וחלודות, ומעל נער אחד מחוצ'קן שעובד משמרת לילה
ממרומם של ארבעה כוכבי זהב.
ממרומי מושבנו יכולנו שנינו לראות הכל ברור יותר ולהבין הכל
טוב יותר. אחרי כמה דקות של תמיהה פתאום נפל לה האסימון, היא
הבינה באיחור את מה שאני הבנתי כבר לפני שנים. אבל מוטב מאוחר
מאשר אף פעם. מיד אחרי שהבינה, היא קפצה מהשלט אל הגג. היא רצה
על הגג וקפצה ממנו. את הקפיצה עצמה כבר לא ראיתי בגלל שהשלט
עשה כבר חצי סיבוב, גם לא עניין אותי לראות.
נרדמתי על השלט, ישנתי ואגרתי כוחות, כי ידעתי שגם מחר כנראה
אפגוש מישהו ואצטרך להסביר לו את הכל מההתחלה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.