היה לי חבר. קראו לו רותם.
הכרנו במסיבה בחוף הים בהרצליה, מסיבת חוף שחברה שלי שיכנעה
אותי לבוא אליה. הוא התחיל איתי... חחח. הוא אמר לי משפט פתיחה
כל כך גרוע, שידעתי שהוא לא רגיל לעשות דברים כאלה, אבל משהו
בעיניים שלו, הכחולות העמוקות האלה שלו, משכו אותי אליו.
אני הייתי בתחילת י"א, והוא כבר היה שמיניסט מרעננה.
היה לנו את מקומנו הקבוע, הגן שליד הבית שלי, גן הגיבורים. הוא
היה אצלי כל הזמן, ומאז שקיבל את הרישיון, היה "גר" אצלי,
והמשפחה (במיוחד אמא) אהבו אותו מאוד. הוא היה בן בית.
עברה שנה, רותם סיים כבר ביצפר ואני הייתי בסוף י"ב, עם כל
הלחץ של המגנים והבגרויות.
יום הגיוס של רותם הגיע. נסענו ההורים שלו ואני, ביחד עם רותם,
כמובן, לתל השומר. אחיו היה בהודו באותה תקופה, דפק את הראש
קצת, ולאחותו היה מבחן ענקי בפסיכולוגיה, אז היא לא יכלה
לבוא.
כשהגענו לבקו"ם הלכתי והתיישבתי על השולחנות של הקיוסק. לא
רציתי להפריע לפרידה המשפחתית. ראיתי את אמא שלו מחבקת אותו
בחוזקה, בוכה ואומרת לו שיזהר ושיתקשר כל יום. אחר כך אביו
מחבק אותו, נותן לו תפיכה על הכתף ואומר שעכשיו הוא גבר ואזרח
למופת של מדינת ישראל.
הוא התחמק מהר אלי, חיבק אותי חזק עם ידיו מסביב למותני, כמו
שאני אוהבת, ולחש לי באוזן "אני אשתגע בלעדייך. את הבן אדם
היחיד שמחזיק אותי שפוי. את מדהימה אותי, מלאך שלי". הסתכלתי
לתוך עיניו הכחולות, שאני כל כך אוהבת, וראיתי את המבט הזה,
המבט שאף בן אדם מעולם לא הביט בי כך, וידעתי שהוא באמת מתכוון
לזה, שהוא באמת אוהב אותי. נישקתי אותו וחיבקתי אותו במשך כ-15
דקות, ואז הוא עלה על האוטובוס.
רותם התגייס לגולני, לדובדבן. כל כך התגאתי בו, כל כך אהבתי
לבוא ביום שיש לתחנת הרכבת ולקבל את פניו של החבר שלי, החייל
שלי, עם הנשק והמדים, אחרי שבועיים שהיה בשטח. רציתי להשוויץ
בו, להראות לכולם שהוא שלי.
שבת אחת ישבנו בגן שלנו. היתה לי בגרות בספרות יומיים אחר כך,
אבל הייתי חייבת לראות אותו. ישבנו בגן והוא אמר לי שהוא יוצא
לפעולה מחר בערב, והוא ממש מתרגש. שאלתי אותו אם זה לא מוקדם
מדי, אם זה לא מסוכן. הוא הרגיע אותי ואמר לי שהם עשו הכנות
רבות והם מוכנים לזה. הוא לא סיפר לאימו, הוא לא רצה להדאיג
אותה. הוא רצה שהיא תישן בלילה.
אחרי חצי שעה חזרתי הביתה, הייתי חייבת ללמוד. עמדנו בכניסה
לגן, כשמולנו סמטה ארוכה ובצדדים עצים עם פרחים סגולים
ו-ורודים וספסלים נמוכים. הסמטה הייתה מלאה בפרחים שנשרו מאותם
עצים. זה היה מדהים, כמו בחו"ל. הוא ליטף את פניי, ליטף את
שערי ואמר לי "לא משנה מה, תזכרי שאני אוהב אותך. מלאך שלי, את
אהבת חיי."
השבעתי אותו שיתקשר אלי אחרי שיסיימו את הפעולה, נתתי לו נשיקה
חפוזה והלכתי הביתה. הרי הייתי חייבת ללמוד לבגרות בספרות.
קמתי ביום שני בבוקר, אחרי לילה של חוסר שינה, כנראה בגלל
שדאגתי לרותם, שהיה בפעולה כל הלילה. קמתי עם כאב ראש מטורף.
השמים היו אפורים. הגעתי לביצפר ועשיתי את הבגרות. יצאתי ממנה
בהרגשה מגעילה. ידעתי שנכשלתי. חזרתי הביתה והלכתי לישון.
כעבור שעתיים התעוררתי בפתאומיות. בדיוק היה חדשות בגלגל"צ.
השעה 17:00.
הודיעו על פעולה שהתרחשה בלילה ע"י דובדבן. היו הרוגים.

לא יכולתי לזוז.
שכבתי במיטה במשך 10 דקות ולא יכולתי לזוז, לא יכולתי לחשוב,
רק רצה לי תמונה של רותם בראש.
ואז, היה לי טלפון. בחיים שלי לא רציתי כל כך שזה יהיה רותם.
על הצג ראיתי שזה אימו. עניתי.
"הלו?" לא הייתה תשובה. "הלו? רונית, את שם?"
ענה לי קול חנוק "למה הוא לא אמר לי? למה הוא לא אמר לי שהוא
יוצא לפעולה?"

רותם הפר את הבטחתו, הוא לא התקשר אחרי הפעולה.
הוא גם לא יתקשר אלי יותר לעולם.

אני כל כך מתגעגעת למלאך הקטן שלי, לרותם שלי.