היא שם.
מולי.
ואני רואה כמעט את כולה
רק עיניה נסתרות ממני.
ההבעה, העצב, החיוך,
כל מה שעושה אותה למי שהיא.
כל מה שיכול לגלות לי
מה היא חושבת, ומרגישה, ורוצה
ואולי גם ממה היא כ"כ פוחדת...
ואני מנסה, כשהיא לא שמה לב,
לראות בכל זאת את העיניים הללו
ואז, בלי שום התראה מוקדמת,
אני על סף התהום האפלה של הנפש
והיא מסבה את עיניה ממני
מנסה להגן על עצמה, ועלי
שלא אראה את הכאב שמסתתר בתחתית,
שלא אטבע בים הדמעות הגועש,
שלא אלך לאיבוד בסבך הדרכים המפותלות
המכוסות באבק חלומותיה.
שלא אברח ממנה כשאראה מי היא באמת,
כשאגלה עד כמה היא יכולה לאהוב ולשנוא,
שלא אפגע מהסערה המשתוללת בתוכה.
ואני מנסה שוב לצוד את מבטה
ורואה לרגע קצר את הפחד בעיניה
הפחד שלא אשאר לידה
אחרי שאחצה את עמק החושך
של התהום האפלה החבויה בתוכה
אבל אני אשאר
וגם מחר, היא תהיה שם
מולי.