בשנייה אחת היא החליטה שאין לה בשביל מה לחיות, הילד שלה,
החיים שלה, אולי הם הדבר שהיה חשוב,אבל לא עוד. היא לא יכלה
לסבול יותר, פשוט כבר לא.

היא חיפשה חבל ארוך וחזק שיחזיק את משקל גופה הצנום, הגוף
שנראה כמו נופל ומת.
היא פרח שקמל.פרח שנכפה לעשות דברים.

כמו מחפשת את הכדור שיוציא אותה מזה, היא בורחת, נוברת מחטטת.
מחפשת באלבומים איזושהיא סיבה שתשאיר אותה בחיים, שהיא תוכל
להאחז בה אחרי השבר.

עוצמת עיניים ונסגרת, מתרכזת בעבר. חוזרת שוב ושוב על סיבות,
סיבות שיצילו אותה מעצמה.
בשלב מסויים כבר לא קיים כזה דבר...
"אולי הגיע הזמן" , דמות לוחשת ."הזמן להיגאל , להינצל",הדמות
מוסיפה ללחוש. היא החליטה להקשיב, לעצמה ,לדמות , לעצור את
הסרט שחי לה בראש. להינצל מכל צעקה, מכה, קללה, בקבוקי אלכוהול
ריקים שנזרקים עליה ללא סיבה.

היא כבר קושרת את החבל, ותולה אותו במקלחת. בוכה, נהרסת
מבפנים. יש לה ילד קטן, ילד רך, ילד אוהב ותמים.
אבל כדי לחיות עם עצמה היא צריכה ללכת, ללכת למקום אחר. לסמוך
על שארית דמה שיסתדר לבדו, ואולי יום אחד יצטרף אליה , למקום
השקט אליו היא שואפת להגיע.
היא כבר כותבת מכתב. יושבת על המיטה לצד הפרחים שקיבלה מבעלה
עם פתק מסכן של: "סליחה, לא התכוונתי, זה לא יחזור שוב".
וההרגשה היחידה שעולה לה זה לברוח, לשרוף את הפרחים האלה
ולברוח. כי אם היא לא תברח זה לא ייגמר, ואם לא ייגמר, היא
תיגמר...

היא עומדת על האמבטיה, מניחה את החבל על צווארה, "אולי לא,
אולי כן" לוחשת לעצמה.
כולה רועדת. מתכוננת לעזוב את העולם, אולי מוכנה כבר לוותר
בשביל הילד שלה... אבל שוב הקול הזה "את חייבת לסיים את זה.
חייבת ." הקול מהדהד לה בראש. במין ניגון חוזר מתנגן לה השיר
שלהם, עוד מהתקופה שהוא היה בסדר, לא שתה הרבה .
אבל השיר רק מכעיס... כי אחרי החתונה היא הוכתה. הפעם הראשונה
שגבר עמד על שלו בחייה, ומאז לא הפסיק.
החבל מתהדק, וכך מתקרב המוות. והקול המהדהד ממשיך וממשיך ללחוש
לה :"רק עוד רגע ויפסק,רק עוד שנייה..." היא רצתה להתלונן, אבל
כולם מכירים אותו. אף אחד לא מאמין לה, לאישה שנכנסה לדיכאון
אחרי הילד. כולם טוענים שזה מה שקורה אחרי הלידה אבל איך
יסבירו את הגב החבול? את הפנס בעין? את השפה הפתוחה...?

עוד שנייה ותקפוץ אל מותה, תתלה אל החופש.וכמו מבט לאחור שומעת
צעדים. אין אחר כך, אין יותר מאוחר. זה עכשיו או לעולם לא. היא
קופצת, ונחנקת. נחנקת מכאב, מהדמעות, מהחבל שעוטף אותה
בחוזקה.
והיא שם תלויה ללא רוח חיים. והצעדים מתקרבים ובאים. היא עפה
אל החופש, או לפחות לשליטה אחרת של גבר אחר, בעיר אחרת, בזמן
אחר, בגוף אחר. כי אם זו לא היא, זו בטח מישהי אחרת.

הצעדים מתחזקים. לכיוון האמבטיה הוא מתקרב, בלי לדעת מה קרה.
כשהוא פותח את דלת האמבטיה חצי ממנו מת, אולי יותר מחצי. הוא
לא מבין למה זה קרה? איך זה קרה? בגוף רך ותמים  רק חי חיים
שלמים בלאשים את עצמו. הוא גדל יותר והפך להיות בעצמו גבר. גבר
מאשים, סובל .
אותה תמונה נחקקת אצלו במוח , והוא שומע קול "אולי הגיע
הזמן... להיגאל... להינצל..."