אני אזכר לאחור, לתקופה חשוכה, תקופה שניסיתי כל-כך לשכוח,
לנסות לדחות ממוחי.
זה חוזר בלילות, אתם יודעים מה זה לראות בנאדם מת???
אני יודע, אני כמעט הייתי כזה, כמעט. כמעט. די!!! למה אני צריך
לסבול כל-כך?! למה כל מחשבה צורבת לי במוח כמו אלפי דפיקות?!
נעיצות סכין חדה, שלא מספיקה להרוות את צמאונה לדם, ושואפת
לדקור ולדקור.
אני לא יכול. אני פשוט כבר לא יכול. "תזכור את הדת" הייתה
אומרת לי אמא. איפה את עכשיו הא?! איפה?! שקועה לי באדמה,
נאכלת ע"י זוחלים!
ואת רוצה שאני אאמין. את רוצה שאני אאמין שיש חיים אחרי
שנעלמת? אחרי שחיים מת? אחי הצעיר?
נמאס לי כבר!!! בלילה אני שומע צעקות של ילדים קטנים "מוטי,
מוטי!", ילדים קטנים שאיבדו את התמימות שלהם בגיל כל כך צעיר!!
ולמה?!?! בגלל שהאמינו במשהו? אני צוחק לגורל! אני צוחק
לאלוהים הזה! אם הוא קיים בכלל, ואם כן למה נתן לי לחיות, הא?!
כדי לקבור את כולכם?!
ורבקה, רבקה אהובתי היחידה, אני כל כך מתגעגע. היינו אמורים
להתחתן! תכננו את החתונה שלנו!
כמה שהיא התרגשה, דיברה כל היום על זה שהרב שיישא אותנו השיא
את ההורים שלה. אתם יודעים מה נשאר ממנו?! הא?! עפר. כן, כן,
החלאות האלה חשבו ששריפה זה הדבר. זה התענוג.
לא רוצה כבר! לא רוצה לחיות! לא! אבא, אבא שהתחנן שיקחו אותו
ולא אותנו... הציע להם את טבעת הנישואים. והם לקחו אותו, ולקחו
את אמא, ואת חיים! כי הם החליטו שהוא יותר מידי צעיר כדי לעבוד
בפרך!
ומה אני?! אני נשמה מתה!!! אני לב שבור! קפאתי!
אולי זזתי בתנוחה הרובוטית של העבודה שהם ציפו ממני לזוז אבל
לבי, אוי לבי...(מחייך בציניות) לבי קפא ממזמן בכפור של החורף,
אוי, ולחשוב שהמכות יחממו אותו?! לא, אני לא חושב.

תקופה חשוכה. כן, כן, אני ראיתי הרבה אנשים מתים. אוי, כמה
מתים הם היו! מסתבר שאסור להיות כבר דתי! שאסור לי לחשוב שונה
מאנשים. שאסור לי להיות עם שיער שחור, חכם. מסתבר שאסור לי
להצליח!
אני אלחם, בגלל זה עליתי לארץ ישראל. לנקום! לנקום באנשים
הבורים האלה שכל מה שמרכיב את אותם זה מוות. גאוות חייהם הא?
ובכן שלי זו הגנה על המולדת !
אולי הייתה לי תקופה חשוכה, אבל תאמינו לי אני אחיה, אני
אשרוד... ואני אנקום!



• מוטי- אמא בגרמנית .
• אפיון הדמות : איש כבן 40 עברו כ-20 שנים אחרי השואה
והמוות חקוק לו בזיכרון , נואש לנקום את מות משפחתו וארוסתו ,
הוא עובר לארץ ישראל ששם מתגלה כחייל נוקם, נוקם צדק... אבל
הכאב, עיכול הבשורה המרה לא עבר לו... והוא מספר את הסיפור
בציניות סוחפת, בכאב ובשנאה חזקה מכל. הסיפור מסופר באישון
לילה הדמות עצבנית נרגשת ומשתוקקת לשנות את העבר ההווה והעתיד,
זהו סיפורו של יעקב, איש נוקם.