כתבתי את השיר הזה על השואה. בהתחלה הייתי אמורה לשיר אותו
במסע שלי לפולין מהבית-ספר, אבל זה לא יצא לפועל ואחרי כל מה
שראיתי שם החלטתי להוסיף לו כמה שיפורים.

ילד הולך לישון וקם לאותה מציאות עגומה.
אבא נותן נשיקה ואמא מכסה בשמיכה מאולתרת שהיו פעם המכנסיים של
סבא.
כשהלילה שחור והבוקר אפור ללא צבעים,
מתעורר לו ילד קטן לאותם החיים.

חיים לא חיים, חיים ללא שם,
חיים שנלקחו, אבדו ולא יחזרו.
הכל נעלם כלא היה, ללא כל סימן היכר.
ורק מספר וכתונת פסים,
האם זה מה שנישאר?

ברוח עזה שמפילה בניינים עומדת ילדה קטנה יפת עיניים.
ללא הבעה, ללא תחושה, חתומות הפנים.
מביטה לצדדים לחפש מקלט,
והקירות חונקים סוגרים עליה אט, אט.

וכך הם עוברים, יום ועוד יום, שעה ועוד שעה.
 חודשים ושנים, ורואים את אותם המראות הנוראים,
 שומעים את אותן הצרחות. וענן מאיים מעל הראשים,
 נישא גבוה בשמיים.
 רוצה לגזול את מה שנשאר בינתיים.

חיים לא חיים, חיים ללא שם,
חיים שנלקחו, אבדו ולא יחזרו.
הכל נעלם כלא היה, ללא כל סימן היכר.
ורק מספר וכתונת פסים,
לא, אנחנו לא נישבר!