יש לי דג זהב.
יש לנו דג זהב בבית, על השולחן במטבח. דג קטן בתוך צנצנת
זכוכית ועוד אין לו שם, קנו אותו רק אתמול.
דג רקק, דג למשחק, דג ששוחה ושותק, שותק ושוחה ולפתע עוצר
ומביט בי. אני אז מביטה בו גם, ושואלת עצמי איך הגעתי למצב בו
אני אוכלת את ארוחת הבוקר שלי בחברת דג אילם שהוא כה קטן עד
שהוא יכול לקפוץ בקלות אל תוך ספל הקפה המהביל שלי ואני בטעות
אשתה אותו אל תוכי ואהיה האדם הראשון שמגדל בבטנו דג זהב. קבס
עולה בי אז, לנוכח המחשבה שהוא ייבלע בתוכי, הדג הזה, ואני
מנסה לדמיין איך ארגיש אז, והאם הוא יבעט לי בבטן, כמו שבועט
תינוק שכבר כמה אל העולם, אותו תינוק שלא היה לי מעולם, שרק
הולך ומתרחק ממני עם הזמן. אז אולי דג הזהב הזה יהיה התינוק
שלי, קטן ומוזהב ואילם. תינוק עם קשקשים, סנפירים ועיניים
גדולות ובוהות, ואני אגדל אותו בתוכי עד שיצמיח ראש של בנאדם
וידיים ורגליים ואת כל שאר האיברים ומכוח הרצון שלי יהפוך הוא
לתינוק אמיתי, אולי זה יפצה על התינוק שמת, לא זה שהרגתי, כי
איך בכלל אפשר להרוג משהו שעוד לא החל לחיות. וגם אם הוא מת,
זו אינה אשמתי, הרי תינוקות נגדעים ונמקים בפחי אשפה של בתי
חולים בכל יום באלפיהם, והרי אני רק אחת.
לכלבת השכן קשרו את החצוצרות.
גיליתי זאת רק אתמול בעצם, שהרי לא ידעתי שכך מעקרים, ולאחר
שסיפרה לי השכנה רצתי הביתה והקאתי את נשמתי, הכל הכל הקאתי,
עד שלא נותר דבר בפנים, וחזרתי אל המטבח, אבל אז ראיתי שוב את
הכלבה הארורה, משוטטת ברחוב הצר, מתחככת בצמיגי מכוניות
מפלצתיות ומשחירה פרוותה ונזכרתי שככה היא חיה, עם איברים
קשורים בתוכה, והם בוודאי כבר נמקים אצלה, אז חזרתי לשירותים
והקאתי שוב למרות שכבר לא היה מה, רציתי לבדוק אולי בטעות
בלעתי את דג הזהב אבל הוא לא היה שם. והיום, כשנתקלתי בה שוב,
בכלבה המשוטטת, גל רחמים שטף אותי, בעודי מובילה את חתולי שלי
אל הווטרינר. לסירוס, אלא מה. זה אינו איזה צורך או רצון שלי,
פשוט חייבים לסרס, אפילו הווטרינר אמר שזה לטובתו, הוא יהפוך
כך שקט יותר, ורגוע. ואני חשבתי שכולם נעשים שקטים סביבי, ומה
זה משנה בעצם אם יהפוך רגוע או לא, כי יותר רגוע מדג הזהב שלי
כבר אי אפשר להיות, אבל הלכתי בכל זאת, למענו. הם הרדימו אותו
ואמרו לי ללכת, וכשחזרתי לקחתו הוא היה כה מטושטש וכואב עד
שכעסתי על עצמי והצטערתי שכך שוכנעתי לגרום לו סבל שכזה על לא
עוול, ואותו גל רחמים כלפי הכלבה התעורר בי גם כלפיו. החתול
שלי, שכרתו לו בניתוח מפואר הכל שם למטה, ישב איתי שעה ארוכה
ואני, מנסה להשקיטו בליטופים מנחמים, אף הבאתי לו את דג הזהב
לראות איך הוא שוחה יפה, וכך יצא ששנינו ישבנו שותקים מקנאה,
מביטים בדג הזהב שוחה בצנצנת הקטנה שלו, והוא היה אמנם כלוא
בתוכה אך בעצם חופשי יותר מכולנו, וחשבתי איזה מזל שדגים לא
צריכים לסרס. ישבנו כך עוד זמן מה שנדמה כנצח, עד שנעשיתי
עייפה ועת שעליתי למיטה שבתי אל החתול והכלב, בחלום, והייתי שם
מעניקה להם רחמים ואהבה בדמות עצמות יבשות. ידעתי שעליהם
בוודאי מרחמים, כלב או חתול תמיד זורקים להם עצם, ומה איתי, מי
יזרוק לי עצם.
מהי אבדת הפגר הדומם שלעולם לא אזכה לחזות בפניו הגדלות,
שלעולם לא יהיה לו שם ולא ידיים או רגליים והוא לעולם לא ייפקח
את עיניו אל העולם או יפצה את פיו לומר את דברו, ואף לעולם לא
יזכה להכיר את אימו, מה יהא על עוללים וגורים נמקים בין
חצוצרות נקשרות וזרעים מרקיבים בפחים גדולים של זבל מאתמול, מי
ינחמם ומי יזכרם וכיצד ייסולח לגודמי החיים הללו, הנרקמים גוף
בתוך גוף, וכיצד ייסולח לי.