היום בשש וחצי בבוקר, בית הספר שלי יצא לטיול שנתי. תמיד חשבתי
שהבית ספר קצת... איך להגדיר את זה... שונה. וגם הפעם הם לא
חרגו מהרגלם, והוציאו אותנו למרות כל איומי העיצומים. התרגשות
אדירה עטפה את כולם.
במשך שבועות עמלה ההנהלה כדי להוציא את שכבת ח' לטיול, ואכן
יצאנו. הטיול, שנקבע להיות טיול להעמקת הידע הכללי של התלמידים
בנושא ירושלים, תוכנן להיות הצלחה.
את חוויות היום הראשון העברנו באוטובוס, וכך יצא שהנוף היחיד
שיצא לי לראות היה הכיסאות שבסביבה.
את ירושלים תמיד זכרתי בתור מקום קסום. אני לא יודעת למה זה,
כי אחרי הכל הדבר היחיד ששומעים על ירושלים בשנים האחרונות זה
פיגועים. ואם זאת לעולם לא אבד לי הזיכרון שלי עם הורי ברובע
היהודי שופע החיים, בכל פינה מסתתרת לה עוד פיסת היסטוריה
מדהימה שלא יצא לי עוד לחלוף על פניה. כשהייתי קטנה ככה זה
היה. ככה גם דמיינתי את העיר עצמה כשהיינו בדרך. כשהגענו,
נוכחתי שהתקוות שלי למשהו יוצא מן הכלל נשכחו.
העיר עצמה, הנראית כמו שכונה רגילה בבני ברק, לא נראתה לי יותר
טוב מכל מקום אחר. זה כל כך אירוני. העיר שעליה נלחמו שנים כה
רבות, המקום שהוא השראה רוחנית לשלוש דתות גדולות - נראה כמו
התנחלות.
הנוף היחיד שהשתקף בחלונות האוטובוס היה שטריימלים, לבוש צנוע
ושחור עם פאות מסתלסלות מתחת למגבעות שחורות.
התאכזבתי. אבל אמרתי לעצמי, שכמו שהארץ נראית כרגע, אני מעדיפה
לדאוג לת"א יותר מאשר לירושלים. ועם כל הכבוד לעיר ההיסטורית
הזאת, היא לא עוררה בי שום רגש שציפיתי שיתעורר.

הגענו לאכסניה, הדבר הכי מהנה שיצא לנו לעשות באותו יום. מה
ציפיתם מילדים בגיל החטיבה? להתעניינות בהיסטוריה של ירושלים?
את זה שמרנו לאחר כך. בינתיים התעניינו יותר במי, באיזה חדר
ובאיזה קומה, ואם המקלחת פועלת כמו שצריך.
אחרי התארגנות מהירה ארוחת ערב, ומשם, משאלתם הגדולה של כל
תלמידי שכבה שיוצאת לטיול שנתי - זמן חופשי באכסניה. השתוללנו,
צחקנו, והכי חשוב - הסתבכנו עם המורים. זה חלק מהכיף בסופו של
דבר.
בסוף כל התלמידים הגיעו למצב של שינה, בדרך זו או אחרת.

האמת היא שאותו שבוע לא היה השבוע המוצלח ביותר שלי... הרגשה
של ריקנות עטפה אותי בצורה שעוד לא הכרתי. משהו היה חסר לי
והציפייה למשהו מרגש בטיול שנלקחה ממני בכניסה לעיר, עוררה את
אותה תחושה עוד יותר. ישבתי במיטה שלי עד שעת לילה מאוחרת,
צופה בחברותי ישנות. כל אחת והסיפור שלה, חשבתי. כשאתה צופה
באנשים ישנים זה גורם לך להבין אותם הכי טוב. דווקא בשעתם
השלווה ביותר אתה מבין באמת את סערות הנפש שמתחוללות בהם. את
החלומות והסיוטים שלהם.
הרגשתי את העייפות משתלטת עליי, קוטעת את מחשבותיי הפילוסופיות
האופייניות, ונרדמתי.

בבוקר שלמחרת יצאנו לסיור בעיר. לא ציפיתי ליותר מידי.
בזמן הנסיעה באוטובוס לא יכולתי להפסיק את הרגשת האכזבה שסבבה
אותי. כל כך הרבה ציפיות היו לי, לחזור שוב לזיכרון הילדות
השמח האחרון שהיה לי, באותו יום עם הורי בעיר העתיקה בשנים
שלפני האינתיפאדה.
שמתי את הדיסקמן על פול ווליום וניסיתי להתנתק מכולם. לא הצליח
לי. קולות האוטובוס הרועשים הפריעו מדי פעם לדקות האושר האמיתי
שלי, בעוד פינק פלויד מנגנים ברקע את השיר האהוב עליי,
וזיכרונות מאושרים מימים טובים יותר עולים במוחי. ועם זאת, כל
מה שיכולתי לחשוב היה - גאונות. זו המילה היחידה שמסכמת את
המוזיקה שעושה לי רק טוב בלב. זה מוזר, אבל כשהאוזניות על
הראש, פתאום העולם נראה לך כל כך כמו תמונה שעושה לך טשטוש
בעיניים, משהו שהוא בכלל לא קשור אליך, כמו סרט מעולם אחר.
ואתה שם, והם שם, אבל אתה מעליהם, אתה בעולם שלך, לבד.

מה שעבר עלי באותה תקופה גרם לי לחשוב יתר על המידה. בלילה
הקודם פשוט תהיתי על כל כך הרבה דברים. כל כך רציתי להוציא את
זה, אבל לא יכולתי להכביד על חברותי. כמו שאמרתי, כל אחת
והסיפור שלה.  

המשך הנסיעה היה פשוט סיור ברחבי ירושלים. כל היום הקודם רק
הוטרדתי במחשבות עליה. מה קרה לעיר הזאת שנלחמנו עליה כל כך
הרבה שנים? מה גורם לעיר הזאת, שהיום נראית לי כמו שכונת מצוקה
חרדית, להיות כל כך מיוחדת? להיות דבר שהפיח תקווה בלבם של כל
כך הרבה אנשים?
לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. זה הציק לי.

בינתיים באוטובוס הדינמיקה בין ילדי השכבה היה הדבר היחיד שקטע
את מחשבותיי מידי פעם, והחזיר אותי למציאות, שבה אין באמת סיבה
אמיתית לדאוג כל כך לגבי ירושלים. כאילו, ברצינות. הרעש של
הדיבורים הבלתי פוסקים מסביב נקטע מדי פעם ע"י קולו של המדריך
הג'ינג'י, שזכה למנת חלקו בהומור של השכבה... הוא ספג את זה
יפה.
בסופו של דבר וויתרתי על ההקשבה ועברתי לשבת ולצפות רק בגב
המושב שלפני. אחרי רבע שעה של נסיעה, פתאום - הופתעתי לגלות,
מעבר לסמטה שבה האוטובוס עבר לא בקלות יתר, התגלה לו מבנה
יפיפה, בנוי באבן ירושלמית עתיקה.

אני בנאדם שלא נוטה להאמין במיוחד. למעשה, יש בי שמץ של נימת
זלזול כלפי כל אותם מאמינים אדוקים - חרדים, אם תרצו - שלדעתי
רק מבזבזים את חייהם בדאגה והתעלמות מהעולם המודרני. אך לפתע,
המראות של ירושלים כאשר נסענו בבוקר ירושלמי טיפוסי ברחבי העיר
גרמו לי לתהות. הארכיטקטורה המדהימה של בתי הכנסת העתיקים,
הרובע היהודי, הכל. זה גרם לי להבין. זה גרם לי להבין שגם בעיר
שכולם נראים כאילו נחתנו בבני ברק, גם במקום שלא נראה כל כך
קדוש וטהור, במקום שבו פיגועים הם כבר בשגרה, והמלחמות
האמיתיות והמקודשות באמת התרחשו לפני עשורים, גם פה יש משהו.
יש משהו שגרם לעיר הזאת להיות כל כך מיוחדת וחשובה, שהיה שווה
להילחם עליה בכל המלחמות האלה. יש משהו שגרם ליהודי הגולה
לחזור על אותה אמירה, בפניהם למזרח, "בשנה הבאה בירושלים
הבנויה". יש משהו מעבר למה שאני מצליחה אולי לראות.
המדריכה השניה שלנו התחילה את ההסבר. לא הקשבתי. הייתי עסוקה
בלנצל את הדקות האחדות שהוקצבו לי עם הדיסקמן המושאל. בסופו של
דבר עודכנתי שנגיע היום לעיר העתיקה, ולרחבת הכותל.
האמת היא, שהתרגשתי להגיע לכותל, ממש חיכיתי לזה. אני לא בנאדם
שממהר להאמין בכוח עליון כמו אלוהים, אך הכותל המערבי היה דבר
שרציתי לפגוש בו, לפחות פעם בחיים. הרגשתי כאילו אני צריכה,
פעם אחת, רגע אמיתי של רוחניות, של פגישה עם שורשי הדת שלי.
לראות מקרוב את הדבר שאני מנסה לא להקשיב לו בשיעורי תנ"ך, שזה
יהיה משהו יותר מרק עוד פרק בשיעורי היסטוריה ויהדות.
כשהגענו לשם, שוב נוכחתי לדעת שכל החוויה לא מלהיבה אותי כמו
שאולי הייתי מצפה.
לכל אחד יש זיכרון ילדות, על חוויה או מקום שהוא זוכר כמשהו
נפלא, וכשהוא מגיע חזרה, האשליה מתנפצת. כשרואים משהו דרך
עיניו של ילד זו היא השקפת עולם שונה לחלוטין. וזה מה שקרה לי
באותו יום.
את הסיור עצמו ביליתי בלחשוב על משאלה אמיתית וגדולה בחשיבותה
מספיק, בשביל להכניס אותה לבין קירות הכותל. עד עכשיו אני לא
יודעת למה עשיתי את זה. למה, באמת?

כשהגענו, הורינו להצטנע בלבוש, ולשמור על שקט. נשים מבוגרות
ישבו בכל פינה והתפללו. הרגשתי כל כך לא שייכת, כאילו זוהי
חוויה שאמורה להיות שמורה רק למאמינים אמיתיים, ואני פה על תקן
תיירת. לא רציתי להרגיש ככה.

כשהתקרבנו לשם, הקירות היו מכוסים בפתקיהם של הנשים שקדמו לנו
שם. זה הרתיע אותי, אבל גם הרשים. למרות כל הזלזול שלי, הכותל
היה הדבר היחיד שבאמת לא לווה באיזו הערה קטנונית. זו הייתה
סוג של חוויה רוחנית אמיתית, לראות את הבנים מניחים תפילין,
להקריא את תחילתה של התפילה ולהניח את הפתק. זה נותן לך
איזושהי תובנה כלפי האנשים שהרגשת כל כך מנוכר מפניהם. האנשים
שבהם זלזלת. הקהילה הזו, שיושבת לפניך, ומפקידה את סודותיה
הכמוסים ומשאלות ליבם הנואשות ביותר, בידיו של קיר בן מאות
שנים. והנה לפני, קיר שמכיל את סודותיהם של אלפים, את בכיין של
נשים כה רבות, את תפילותיהן.

כשראיתי את הבנים חוזרים, הרגשתי איזו הערכה חדשה כלפיהם.
כשעליתי חזרה מרחבת הכותל אל מקום ישיבתן של המורות, צפיתי בהם
מעבר למעקה. הם פשוט הפתיעו אותי. זה נותן לך איזושהי הערכה
מחודשת כלפי האנשים שלא חשבת שהם מחוברים לדת שלהם בשום דרך
שלא כוללת מחברת וטופס מבחן, כשאתה רואה אותם מניחים תפילין,
חלקם בפעם הראשונה והאחרונה בחייהם, ובאמת באמת עושים את זה
בשביל החוויה הרוחנית, ולא כי הם חייבים.
למרות שאין לי שום התחברות עם ענייני דת, גם אותי זה ריגש.
בנאדם שלא מאמין, שבוחרת לא לבקש סליחה ביום כיפור, שנוסעת
בשבת, שאוכלת לא כשר בפסח, שמחתי לראות אותם כך.

אחרי הכותל נסענו לגבעת התחמושת. הייתי כל כך עייפה אבל עדיין
הקשבתי לכל מילה מההסבר. סוף-סוף עניין שמדבר אליי. אבא שלי
איש צבא קבע, וגדלתי בעצמי בכל הסביבה הצבאית.
מאז ומתמיד זה עניין אותי. הסיפור כל כך דיבר אליי, ובפעם
הראשונה בטיול הזה הרגשתי טוב. באמת טוב, בשביל עצמי ולא בשביל
אף אדם אחר. באותו רגע כל המחשבות שמילאו לי את הראש הסתירו
מעיני את הסובבים אותי, וחשבתי.
אני לא יכולה להסביר איך סיפורי מלחמת ששת הימים שימחו אותי,
אבל כך זה היה. וזה משהו שאם לא חווים אותו לפחות פעם אחת
מקרוב לא מבינים. הרגשתי ביום הזה כמו במשלחות לפולין, כשאתה
שומע דברים ששמעת מליון פעם בעבר, כל שנה שוב ושוב, אבל כשאתה
מגיע למקום עצמו אתה פתאום מרגיש כאילו היית שם בעצמך. והרגשות
והסיפורים נוגעים בך הרבה יותר. ככה הרגשתי, וזו ההרגשה הכי
טובה מכולם.
ההרגשה שאתה יודע שאתה לא סתם עוד איזה תלמיד - במקרה שלי,
תלמידה -  שעושה שטיות בטיול השנתי, שאתה לא כאן סתם בשביל עוד
ערב באכסניה, אלא אתה אדם שלומד ומבין ויודע, שאתה מתרגש ולומד
על מי שהיו כאן פעם, ואתה לומד גם להעריך את העבר.

כשחזרנו באותו ערב לאכסניה הרגשתי טוב הרבה יותר מהיום שקדם
לו. הייתי לי הרגשה שהפעם באמת מיציתי את הרעיון שבטיול הזה,
שלמדתי כל כך הרבה ביום אחד - ושבאמת נכנסתי לזה. שמחתי,
ולמרות כל הדרמות שליוו את הלילה השני באכסניה הרגשתי טוב
יותר.

ביום האחרון, הודיעו לנו מראש שהוקצב לנו יום של כיף. דיונות
וים באשדוד. כל השכבה שמחה, גם אני. אבל היה לי קצת עצוב שהכל
מסתיים כל כך מהר. החזרה לשגרה תהיה בקרוב ואיתה גם זיכרונות
שלא הספקתי לצבור. הכל טס וחלף על פני. אני באמת לא יודעת כמה
זמן עבר אחרי שעזבנו את ירושלים והגענו לאשדוד, אבל מהר למדי
מצאתי את עצמי שוכבת על החול בדיונה הגדולה באשדוד. גם כן
דיונה - ערמת חול. גם זה לא מה שהיה פעם. לא נורא - מתגברים.
האמת היא שהשעה של שקט שהייתה לי שם הייתה נפלאה. אני וחברה
שלי ישנות על החול, צופות בכולם עושים שטויות.
הייתה לי שם את השינה הכי טובה בכל הטיול הזה, השינה הכי
מתבקשת שהייתה לי בשבועות האחרונים. ואפילו לא נרדמתי.  

משם נסענו לים, ומשם כבר הביתה. הנסיעה הכי ארוכה בעולם. זה
כאילו מישהו שמע את הבקשה הכמוסה של כל אחד מהתלמידים רק לא
לחזור לשגרת בית הספר, וניסה לעזור.

בנסיעה הזאת כל מחשבותיי במהלך הטיול צפו ועלו מחדש. חשבתי
והרצתי את הכל שוב בראשי.
ועכשיו ידעתי...