הבטחתי לחכות לה בשדה התעופה, כרגיל. כשיצאה מהטרמינל, התקשיתי
בתחילה לזהותה. אומנם אותו מבנה גוף, אותם פנים, שזופה כצפוי,
אך בכל זאת היה בה משהו חדש. עברו מספר דקות, עד שהצלחתי לקלוט
את תמצית השינוי. היה בה משהו מעבר. ניסיתי למשוך אותה בלשונה,
לברר מה בדיוק אירע בחופשה, ניסיתי להעלות השערות, שמצאה את
גבר חלומותיה, זכתה בקזינו, אך חברתי, שלא כמינהגה, מילאה פיה
מים. סירבה בכל תוקף להכנס לפרטים. מסתורית ומהורהרת, רחוקה
ממני כשנות אור ובעיניה אור חדש. כל שהצלחתי להוציא ממנה הוא
שהיה כיף ושכדאי לי גם לנסוע ושאם אחליט, תהיה מוכנה להמליץ
בפני על האי "שלה" ועל המלון  "שלה".

בהתחלה לא התלהבתי מרעיון הנסיעה לחו"ל, להחליף שרב אחד בחמסין
לוהט עוד יותר? השנה שעברה לא היתה קלה. אהבות שהחלו ונסתיימו,
עוד לפני שהחלו, שברונות לב שרדפו אכזבה. בעבודה, אומנם לא
הספקתי עדיין להסתכסך עם כולם, אך הייתי מאוד קרובה לכך. גם
מצבי הפיננסי לא היה מזהיר, כתמיד. אז תכננתי לי משהו סולידי
ושקט - לא לעשות כלום!

כשהחמסינים של חודש אוגוסט לא אפשרו יותר מחשבה צלולה, כשום
רומן, אפילו מאכזב לא נראה באופק, כשחברתי הטובה עדיין נראתה
יפה וקורנת מתמיד, מפזרת רמזים על האי הקסום ועל החוויות
המרטיטות שחוותה בחופשתה האחרונה, נכנעתי. ייתכן שהקש ששבר את
גב הגמל היה משפט אחד שזרקה ערב אחד: "בעצם הטיול האחרון היה
מאוד זול בהשוואה לתמורה שקיבלתי. החדר בביתה של  מריטה כמעט
ולא עלה לי פרוטה."

במטוס התרווחתי לי בכורסה הרכה, מנסה לדמיין בעיני רוחי את אשר
צופן לי העתיד, את מלונות הפאר המצפים לי, את אדוות הגלים
הרכה, את המשקאות האקזוטיים, הריקודים. לא בכדי ביליתי את
הימים והלילות האחרונים ב כיתות רגלים אחר מלתחה מתאימה, ומה
שלא מצאתי תפרתי לי בעצמי. אפילו הרשתי לעצמי נעלי עקב חדשות,
מוכספות. ראיתי עצמי מרחפת בזרועותיהם של עשירי עולם. אוספת
זכרונות שיספיקו למלא את המצברים לשנה הקרובה...

המעבורת שהייתי אמורה לעלות עליה אחרה להגיע. כשהתקרבה הייתה
עלובה מדיי מכדי שאתייחס אליה ברצינות. כמעט נפלתי כשהבנתי
שזהו זה. דומה היתה יותר לאמבטיה ישנה מאשר ליאכטה מפוארת,
אותה חזיתי בעיני רוחי. נודפת ריח מצחין, נוטפת שמנים ודביקה.
בקושי הצלחתי לפלס לי דרך ולמצוא מקום בין ישישה בבגדים
מרופטים, על עשרות חבילותיה, ובין גבר עטור זקן, שריח בליתי
מוגדר נדף מפיו. גם הטלטלה הקלה והמיישנת של המעבורת לא היה בה
כדי לשפר את הדכדוך שצנח עליי פתע. שייכתי אותו לעייפות שקפצה
עליי. ומה הפלא. בשבוע האחרון הייתי נרעשת מדיי מכדי שאצליח
להרדם.

אחרי שעות מתישות הגעתי סוף סוף לאי. הירח  הפחוס כבר עמד גבוה
בשמים עטור עשן לבן וערפילי. קשה היה לי לראות את מיתארי האי,
והתפלאתי על שאיני רואה את מיתארי מלונות הפאר ברקע. ניסיתי
להרגיע את עצמי, קרוב לוודאי שאלה נמצאים בצידו האחר של האי,
רחוק מהמולת האנשים הפשוטים. אספתי את ערמת מזוודותי וירדתי.
ניסיתי לארגן לי מונית שתביא אותי היישר לביתה של מריטה, בהתאם
להנחיותיה של חברתי הטובה, אך שום מכונית לא נראתה בשטח.
האנגלית שבפי לא הייתה כנרה מספיק טובה כי כל מי שפניתי אליו,
מבין המעטים שחלפו ברחוב, לא הצליח לרדת לסוף דעתי, ולהדריכני
במציאת דרכי בחשכה המעיקה.

אינני יודעת מתי והיכן אבדו מזוודותי, המזוודות שהכילו את כל
חלומותי, שמלות הערב, נעלי העקב... אינני יודעת מתי הבחנתי שגם
ארנקי, הארנק שהכיל את כל כספי, תכשיטיי, תעודותי איננו עימי.
כל שאני יודעת שכשעמדתי לפני ביתה של מריטה, הרגשתי אבודה, כפי
שמעולם לא חשתי. חסרת זהות,  ללא אגורה, ממורטטת ועייפה, עייפה
עד כדי דמעות. ניסיתי להעלות בשארית כוחותיי חיוך על פניי ובלב
פועם נקשתי חרישית על הדלת.

דקות ארוכות עברו, לפני שמעתי דשדוש רגלים בפנים. נשמתי
לרווחה. הנה אני מגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. הדלת נסדקה קמעה.
פנים רחבות ומנומנמות הציצו מבעד לחריץ הדלת. חשבתי שעליי
להיות גלויה ולהסביר את הנסיבות. בעודי מנסה, כך שתבין, מסתבכת
בהסברים, קטעה אותי מריטה: "או שיש כסף או שאין מלון." הדלת
עמדה להיסגר בפניי, וניסיתי בפעם האחרונה את מזלי, "אבל
החלום... אבל החברה הטובה שלי  דפניי המליצה."

כנראה שאלה היו מילות הקסם. חיוך רחב התפשט על פניה של מריטה.
הדלת נפערה לרווחה, ועד מהרה היה כוס תה חם ומריר מונח לפניי.
פיתה גדולה, מיובשת מעט בקצוות, חריץ גבינה מלוח, מטעמי העולם.
חשתי את עיניה של מריטה סורקות ובוחנות אותי בקפדנות.

עוד לפני שהספקתי להניח את ראשי על הכר הרך והרחב, נרדמתי. אך
בקושי הספקתי ליהנות מקרירותם של המצעים המלטפים, לשקוע
בחלומות על מה שמחכה לי בבוקר. הנקישה הדלת עוררה אותי. לרגע
שחכתי היכן אני נמצאת. לקח לי זמן לקלוט ולהבין את כעסה של
מריטה, לתרגם מתוך שטף הדיבור, שפה ושם נשזרו בו כמה מילים
באנגלית את כוונותיה האמיתיות: אם אין בידי לשלם עבור האירוח,
עלי להרוויח את לחמי. היא אינה מחלקת נדבות. ניסיתי להסביר לה
שבבוקר אגש לתחנת המשטרה, אצלצל הביתה ואל לה לדאוג.

כשגמרה לצחוק, אוחזת בידיה בבטנה השמנה, מנסה למחות ללא הצלחה
את הדמעות הזורמות לה בחופשיות על לחייה הדשנות, קלטתי בפעם
הראשונה את מצבי.
"באי שלנו תחנת משטרה -  אין; שוטר - אין; טלפונה - אין.
ספינת המעבורת הבאה בעוד שבועיים, אולי שלושה. אולי, את לעבוד
אצלי או לחכות בחוף, קצת קר." ושוב צחקה וצחוקה מתגלגל.

אחרי יומיים הפסקתי לקלל את אבות אבותיה של חברתי הטובה,
והצלחתי איך שהוא להסתגל לשגרה. בבוקר חלבתי את הפרה, אחר כך
ארוחת בוקר לכל המשפחה, כיבדתי את הרצפות, האכלתי את
התרנגולות, אספתי את הביצים, למדתי לבשל בסגנון הבית, מפולפל
וחריף. בערב התרוצצתי בין אורחי המסעדה של מריטה, ממלאה כוסות
משקה אין ספור, מנגבת שולחנות דביקים, אוספת שאריות אוכל,
מנגבת אחרי שיכורים, מתחמקת מצביטות, משתדלת לחייך, מנסה ללמוד
את השפה, להבין את הניואנסים הדקים, להשתלב. כמובן שלמדתי גם
לרקוד ולשיר עם החברה, לבחור את הכי מתאים למזמוזים מאחורי
הטברנה, ליד  שיחי הגפן המשתרגים, ולהתנשק בסגנון המקומי, שזה
הכי רטוב והכי חושני שיש.

במרווחי הפוגה קצרים, קפצתי לעיתים לים, ליותר מזה כבר לא היה
לי כוח.

אני חושבת שלמרות הכל, נהנתי. עובדה. בוקר אחד התעוררתי בבהלה.
מתפלאת על שאינני שומעת את צעקותיה של מריטה. השמש כבר גבוהה
בשמים, מדגדגת קלות את צווארי. התלבשתי במהירות, בסחבות
שקיבלתי ממריטה. חצאית רחבה וחולצה  רקומה. במטבח על השולחן,
ארוחת בוקר מוכנה. בשבילי? בפינת החדר זיהיתי את מזוודותיי
האבודות. לידן מונח בשקט ארנקי תפוח ומלא.

הבטתי במריטה. היא החזירה לי חיוך, ונדמה  היה לי שקרצה. "את
צריך ללכת, את לא להפסיד מעבורת." בלעתי את רוקי לפני
שגמגמתי, "מהיכן צצו המזוודות.. מתי?"
"האמת, מצאו מזמן... נדמה לי יום, יומיים... אחרי את באת. למה
לזרוק לים כסף? כסף טוב." מריטה גרדה את ראשה, כמתלבטת,
והוסיפה. "את לעבוד טוב את ללמוד מהר. אני להיות מרוצה..."
מפינה החדר שלפה חבילה קטנה, עטופה. "בשבילך, לא לפתוח
כאן."
המילים נשארו תקועות בקרבי כשהוסיפה, כלאחר יד, "באי שלנו רק
עבודה וים, אי קטן מה לעשות..." משכה בכתפה.

לפני שנפרדתי לשלום, ולפני שחיבקתי את כולם, עוד הספקתי להעיף
מבט במראה: גוף חסון ומוצק, עור שזוף, בטן שטוחה שעד מעט
תתעגל, חיוך חדש בעיניים. נדמה לי שגבהתי. האם זו אני?

"או הטיול ההוא, היה קצת מעייף, כן, בטח, כדאי לנסוע. הרפתקה
אמיתית. מצאתי לי אי לא נורמלי. אם את רוצה אתן לך הנחיות
מפורטות כיצד להגיע אליו. יש שם מלון זול ונחמד. אני חושבת
שתעשי חיים משוגעים בביתה של מריטה."