באולם התיאטרון הענק אין כרגע איש מלבדי. אני יושב על קצה הבמה
ועל ברכיי מונח קובץ דפים, שכבר הספיקו להתקמט. פועלי הבמה
סיימו לעבוד להיום ורק אני נשארתי פה עוד קצת לעשות עוד כמה
חזרות, רציתי לעבוד על קטע א' ועל קטע ג' שורה 6 שקצת עושה לי
צרבת בתוך הבטן. ואני, אם לומר את האמת קצת נרגש, קצת פוחד.
אני מרים את ראשי ומולי נפרש האולם הענק הזה, מאות כסאות בצבע
יין. אני יורד מן הבמה בקפיצה ועולה בגרם המדרגות אל השורות
האמצעיות. מתיישב בדיוק באמצע ומביט בבמה. איזה פחד להיות אני.
כדאי ללכת הבייתה. מחר היום הגדול. גדול יותר מכפי שהיו כמעט
כל הימים.
חזרתי אל הרחוב בו אני גר וטרקתי את הדלת של האוטו בחוזקה,
הטרנטה הזאת לא ננעלת כמו כל המכוניות, רק כוח היא מבינה.  אני
עולה לדירה, בקושי שורד את המדרגות עד הקומה השניה. מוריד את
הג'ינס ואת החולצה המכופתרת ומתכסה בשמיכה דקה. ריח הסדינים
הספיק כבר להתפוגג מלפני זמן רב, אך אני עדיין מריח אותו
באויר. וזה אפילו בלתי אפשרי. אפילו לא אותם סדינים.

יום חדש באולם התאיטרון, הערב הגדול מתחיל בעוד כמה שעות
וזלמן, מנהל המופע מתרוצץ מפינה לפינה. מדוע הסדרנים באולם
עדיין לא קיבלו את חליפות הטוקיסדו שהזמינו עבורם? ומדוע
התאורן לא התקין את שני הפנסים הקידימיים, ואיש הקול לא כיוון
את המיקרופון? מדוע? באיזה חוצפה מעזות לאחר המאפרות? והמציגים
עדיין מתבלבלים בשורות הפתיחה? ומי שכח להבריש את הוילון
הגדול? אסור שהיו טעויות זה מופע של פעם בחיים. זה לא סתם. זאת
הפיסגה. מאחורי הקלעים כולם עושים מאמץ משותף כדי שהכל ידפוק
כמו שעון שויצרי חדש. אני מהלך לי הלוך ושוב מאחורי הקלעים
מדקלם לעצמי את השורות מתוך הדפים, בודק שלא שחכתי כלום. עובדי
הבמה מעלי מושכים בחבלים וקושרים אותם לשקי חול כבדים. והנה
המאפרות לפתע מגיעות באיחור ניכר וזלמן, בחיי, כמעט שהכה אותן.
חליפות הטוקסידו הגיעו גם כן, בדיוק לאחר שעשיתי בדיקה
למיקרופון. חת-שתיים. חת. חת-שתיים. והתאורן התקין את הפנס
השמאלי והימני ושם עליהם נייר שקוף בצבעים אדום וכחול. הכל
מוכן כמעט. סגירות של הרגע האחרון.

בעוד עשרים דקות המופע מתחיל והתרגשות והמתח אצלי עולים מרגע
לרגע. זלמן, מכנס את כולם לשיחת מוטיבציה קטנה, רגע לפני שהמסך
עולה. לבסוף הוא בא וטופח על השכם שלי ומסתכל עליי במן מבט
תולה תקוות וכדי לאשר את מבטו אומר לי "זה הכל תלוי בך".
מכובדים ומכובדות נכנסים לאולם וברי המזל שהצליחו לקנות כרטיס
למופע הגדול של החיים. כולם לבושים במיטבם, כולם מחייכים, כולם
מתרגשים לפחות כמוני. חושך באולם. הסדרנים עומדים בכניסה לאולם
וכולם כבר התיישבו. הדלתות ננעלות. אין דרך חזרה.

איש התאורה מדליק את התאורה. זלמן קצת מזיע ומוציא ממחטה לנגב
את הזיעה ממצחו, כולם מסתכלים, כולם מחייכים, כולם נוצצים. הכל
מוכן, יריית הפתיחה. הוילון האדום נפתח במכה אחת לא מותיר לי
אפילו שניה אחת של חסד. ואני עומד שם נתון לציפייתם של לפחות
אלף זוגות עיניים. שקט מופתי. כולי רעד. מבחוץ אני נראה ישר
כמו סרגל, עומד ללא פחד בעיניים, אך ליבי מאיים לפרוץ את בית
החזה שלי עם פעימותיו המתגברות. אני עושה שני צעדים ארוכים אל
קדמת הבמה, פותח את פי ואומר "גבירותי ורבותי, המופע הסתיים".
הפנים אחרות עכשיו.
ויש לפחות אלף, אולי אלפיים גברים בחליפות מעונובות ואולי
שלושת אלפים נשים בשמלות מסורבלת ותסרוקות מחושבות. וכמו שבאתי
הלכתי, בלי לדעת כלום, בלי לחשוב. מותיר חלל ריק על הבמה
הפתוחה.
הם נשארו שם קפואים כמו פסלי אבן, פעורי פה. השקט המהדהד התחלף
ברחש מתגבר. זלמן כמעט שנחנק מעצבים וניגב עם ממחטה, שכבר
הסיפקה להרטב לחלוטין, את מצחו בפעם המי יודע כמה. הייתי מציע
לו לקחת מגבת גדולה. מנהל הבמה לא ידע מה לעשות ולבסוף סימן
לשני עובדי הבמה למשוך בחבלים ואז הוילון האדום נסגר, בדיוק
כפי שנפתח.

חזרתי לדירתי וכשפתחתי את הדלת מתנשף קלות, חשבתי על זלמן
שכמעט והתעלף שם ועלה לי חצי חיוך על הפרצוף, חיוך ראשון מזה
זמן רב. פתחתי את המקרר שחררתי קצת את העניבה החונקת והכנתי לי
איזה סדנביץ' עם נקניק מעושן ואכלתי אותו בלעיסות ממש איטיות,
כולי שקוע בהרהורים. אחרי זה ישבתי לי קצת בסלון והסתכלתי קצת
על הקיר, נתתי למחשבות לנדוד ולרוגע להתמקם בתוכי. את השקט הזה
אהבתי. בחדר השינה הורדתי מעליי את כל החליפה המסובכת הזאת
והשארתי אותה להירקב על הרצפה, נזכרתי בכל המדידות שעשו עבורי
כדי לחייט את החליפה המשולמת, להערב המושלם. התכסיתי בשמיכה
הדקה שלי ואת לרגע גנבת לי קצת שמיכה ואני גנבתי קצת לך, אבל
בסוף זה הסתדר. אנחנו אחד לצד השני, עם עיניים פתוחות לרווחה.
בלי לפחוד ממני. אנחנו לא פסלים של אבן. ולרגע אחד קטנטן, את
מוכנה לשקוע בי , כמו שאני מוכן לשקוע בך.  מסתכלים על התקרה.
מחזיקים ידיים. זוג אוהבים מתחת לשמכה. חושך. שני חבלים
נמשכים. מחיאות כפיים.