זה קרה ביום רגיל לגמרי, יום שלישי ה-9.9.2003.
אני כמתנדבת מד"א ישבתי כהרגלי בתחנה. חיכיתי לנסיעות, ובעודי
יושבת ומחכה מגיע אמבולנס מתחנה שכנה למלא מיכל חמצן. כשהגיעה
קריאה לאותו אמבולנס וראיתי שיש מקום פנוי, כל כך שמחתי וכמובן
קפצתי לאמבולנס.
הקריאה הייתה "תאונת דרכים" שבוטלה כבר בדרך, אך דקות ספורות
לאחר מכן מגיעה קריאה נוספת - "חולת סוכרת". אוקיי, אנחנו
מגיעים למקום בודקים את האישה ולוקחים אותה לבית חולים "אסף
הרופא". בינתיים הכל מתרחש כרגיל. אנחנו עוברים עם האמבולנס
ליד תחנת האוטובוס בצריפין ולאחר כמה מטרים יש "בום" ענק! דקות
אחרי זה אנחנו שומעים שהביפרים באמבולנס מתחילים לצפצף,
הפלאפונים שלנו מצלצלים ובקשר - בלאגן אחד גדול! החובש מסתכל
בביפר מסתובב אליי ואומר: "תשארי רגועה, יש פיגוע בצריפין,
בתחנת אוטובוס שכרגע עברנו".
אני, שלא ממש הבנתי איך אפשר להיות רגועים כששומעים דבר כזה -
אחרי הכל מעולם לא הייתי בפיגוע (ועוד מהצד המטפל) - התחלתי
להכין את עצמי למראות, לא תארתי לעצמי איך זה יראה באמת!
נהג האמבולנס מבצע סיבוב פרסה והנה אני בדרך לפיגוע! כמה דקות
אחרי זה כבר היינו שם, האמבולנס השני במקום האירוע.
אני יושבת מקדימה ומביטה המומה לחלוטין, מסתכלת ובעיקר מריחה
ולא יכולה להתעלם ממה שעיניי רואות. הלב שלי כאילו עצר לרגע.
ומכיוון שאיני יכולה לרדת לתוך זירת האירוע ולטפל, אני נאלצת
לשבת קפואה ולהביט בניסיונות להציל את הנפגעים. והכל מלא דם
וריח פשוט נוראי, ומראות מזעזעים, והכל ביחד פשוט עשה את שלו -
ואני אומרת לעצמי: אני בפיגוע אבל אני צריכה להשאר חזקה, לא
להשבר!
ואז אני קולטת לרגע שבאותו אמבולנס שאני נמצאת בו יש פצוע קשה
שרק אלוהים יודע אם אותו בן אדם ייצא חי! חובש מנסה לעשות את
הדבר היחיד ולעצור את הדם הרב כל כך, ואני, שלא נותר לי מה
לעשות אלא להתפלל ולחכות ולרגע שנגיע לבית החולים, פשוט יושבת
ומנסה עדיין להחזיק את עצמי בלי להשבר כשהדמעות עומדות לי
בעיניים ומאיימות להתפרץ. אנחנו מגיעים לבית החולים אסף הרופא
כעבור דקות אחדות, אני יורדת מהאמבולנס, מחכה בכניסה ומנסה
לעזור ככל האפשר, להרגיע בעיקר את האנשים בכניסה על אף שמבפנים
אני מרגישה פחות או יותר כמוהם. אני מחכה שכל זה כבר ייגמר, כל
כך רוצה לחשוב שזה רק סיוט ושעוד רגע אני אתעורר, אבל מבינה
שזאת המציאות הכל כך אכזרית. אני אומרת תודה לאלוהים שזאת לא
אני שבין הנפגעים וגם כועסת שדבר כזה קרה בכלל, ושחיים נלקחו
ככה סתם בגלל שנאה ובעיקר רוע לב.
כשכל זה כבר עבר והייתי כמה ימים אחרי הסתכלתי בעיתון....
ראיתי את אותו אדם שהיה הפצוע איתי באמבולנס ראיתי את התמונה
שלו, מחייך ולא צועק לעזרה, שמח, לא כואב הסתכלתי על שמו, כעת
ראיתי שהתווספו שתי אותיות לשמו - ז"ל!
לא היו לי מילים, רק דמעות וזכרונות מכל מה שהיה שאני רק רציתי
לשכוח אך לא יכולתי.

כעת, אני חושבת על המשמעות של חיי אדם, חושבת על המראה של אותו
פצוע, שחי חיים רגילים לגמרי עד אותו ה"בום". חושבת על חיים
שאבדו בגלל השנאה הזאת.
אני מבינה כמה חשובים הם החיים!

ועכשיו.... אחרי שסיימתם לקרוא קחו לכם כמה דקות של מחשבה,
ותגידו, האם החיים שלכם כל כך רעים? לא הייתם מוכנים "לסבול"
רק עוד קצת כדי לא להיות במקום האיש הזה?
לכל אחד יש רגעים של משבר בחיים - קחו אותם בתור מבחן ותלמדו
להפיק מהם את הטוב ביותר! החיים הם הכל!

את הסיפור הזה אני מספרת כדי שתדעו מה היו ההרגשות שלי וכמה
חשובים הם חיים של בן-אדם.
מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם.