נכנסת לחיי במקרה לפני שנה בערך.
סתם מישהו שאני לא מכירה בכלל הכיר בינינו.
בהתחלה זה היה סתם לא רציני, לך היתה חברה, לי היה מישהו וסתם
העברנו חוויות...
אח"כ אתם נפרדתם ואצלנו זה נגמר.
וזה המשיך הדיבורים על הא ודה כמו כל האנשים רגילים. לאט לאט
זה התפתח, אני אפילו לא יודעת למה אבל סיפרתי לך את הסוד הכי
גדול שלי, בטחתי בך כל-כך, היית הראשון שידעת.
לא ראיתי בזה משהו מיוחד, ידיד, לא רציתי יותר מזה.
היה משהו בעיניים שלך שאמר לי לבטוח בך, ללכת איתך בעיניים
עצומות והלכתי על זה, האופי המדהים הזה סינוור אותי. כבר
בהתחלה הרגשתי שאנחנו יזיזים ולא חברים אמרתי לך ונעלבת מזה,
אני יודעת שניסית והשתדלת אבל אני אדם כזה, לא שואל ולא
מתעניין, אני אוהבת לספר על עצמי ואתה אדם ששואל אבל לא יוזם
לדבר על עצמו, מראש זה לא עבד אבל התעלמתי.
כשנגמרו נושאי השיחה עליי פתאום נתקענו... ומשם התחילו הדברים
להדרדר כל שני וחמישי רבנו אבל התעלמתי... כולם אמרו לי שהקשר
הזה לא יחזיק אבל לא הקשבתי, האמנתי בך, חשבתי שכל ריב שנשרוד
רק יחזק אותנו ובסוף כל הריבים יגמרו ונבין אחד את השני
ונסכים....זה יכל לעבוד אם הייתי יודעת עליך דברים, העדפות
למיניהן, אבל בחרת לשתוק, כנראה שזה לא נראה לך מספיק חשוב.
כשכבר שמתי לב שזה לא הולך טוב היה מאוחר מדי. רציתי לשנות
דברים, באמת שעשיתי החלטות עם עצמי, אבל אתה נסגרת עוד יותר
ובחרת לברוח. הקשר הזה היה גמור מהשבוע הראשון אבל ניסיתי,
עשיתי טעות, לא הייתי צריכה לברוח ועכשיו שנינו משלמים.
פגעת בי בדבר שהכי בטחתי בך, אני לא בוטחת באף אחד יותר לעולם!