היה לך פעם את הרצון הזה לגעת בה, אבל לא יכולת?
זה לא שהיא לא תרגיש בנוח מזה, זה פשוט יכאב. לך.
ובכל זאת אתה נוגע, אבל יש הרגשה קצת אחרת. נדמה לרגע שזה
אידיאל וזה כל מה שרצית, אבל מיד אחרי זה אתה חוזר להבנה שלא
תוכל לקבל אותה.
ושוב אתה מרגיש רע... רק שרע זו בכלל לא מילה לתאר את המצב
הזה...
רע זה טוב יחסית לאיך שאתה מרגיש, ואתה יודע שאין מה שיוציא
אותך מזה, כי אותה אתה לא תקבל, ואתה לא באמת רוצה מישהי אחרת.
הזיכרון הסלקטיבי שלך גורם לך לשכוח שכאב לך כשנגעת בה, ובגלל
זה אתה שוב תנסה, וכל התהליך יחזור על עצמו. אף פעם לא
תלמד...
ולאט לאט זה מדרדר, וכבר כואב מדי להיות לידה, שלא לדבר על
לגעת בה או לדבר איתה, אבל אתה לא יכול לשאת את הגעגועים אליה,
והרי ממילא תחשוב עליה גם אם לא תראה אותה.
נדמה לך שאתה מכור ללראות אותה, או להיות בקרבתה. זה מן
מזוכיזם שאי אפשר להירפא ממנו, כי אתה לא באמת יודע אם זה עושה
לך טוב או רע.
כשאתה לבד וחושב עליה, אתה תוהה אם המחשבה עלייך עוברת במוחה
מפעם לפעם, ותמיד תגיע למסקנה שלא. אולי בגלל זה אתה רוצה
להיות לידה. שתרגיש בנוכחותך; שתדע שאתה עדיין שם; שמדי פעם
תעבור המחשבה עלייך במוחה; ושלא תשכח אותך. זו ההרגשה הכי
מפחידה, שאתה לא מספיק רלוונטי כדי שהיא תחשוב עלייך. ובעצם,
מי אתה בשבילה?
עוד דמות מינורית שעוברת על פניה ביום-יום וכבר לא מקדישה לה
את תשומת הלב שפעם היא הקדישה לה, ולכן היא גם לא רוצה לגשת
אלייך, כי אולי יקרה ותיגע בה, והיא תדע שכואב לך... ובעצם,
אולי גם לה יכאב.