אני עומד שם לבד, בעמק הדמעות
ומסתכל על כולם ממלאים את האגם
אולי רק נדמה כאילו אין צרות
אבל זה רק כי קשה לי להיות איתם שם
אדישות מתפרצת, או אי התמודדות
אני לא מסוגל להבין הכל
ההרגשה האופטימית, אולי זו רק דמות
כנראה שתמיד אפחד ליפול
קשה לבכות, אך אין בזה רע
לפעמים נדמה כאילו זה קרב ובא
אני לא מצליח להיות מודע
בינתיים מסביבי, יש עדיין חורבה
זה לא שנפלא לי תמיד, אך יש מוצא
מנסה לא לטבוע באגם מלאכותי
אני פשוט מתמודד בדרך שונה
אבל גם לא מתאמץ להגדיר את עצמי
אם הייתי יודע להביע יותר טוב
אולי דברים היו נראים אחרת
השלמתי עם זה שאני לא
ולא עם זה שאת כבר לא מדברת
קשה לבכות, אך אין בזה רע
לפעמים נדמה כאילו זה קרב ובא
זה בטח לא יקרה, גם אין כבר מה לומר
בגלל שלא קרה, נשאר רק טעם מר |
