לרוב המכונית  שלי מביאה אותי הביתה בכוחות עצמה. יודעת מתי
לפנות שמאלה, מתי להמשיך ישר, ואני  סומכת עליה במאת האחוזים.
משחררת אותי ומאפשרת לי לעשות דברים יותר נעימים כמו לחשוב,
להאזין למוזיקה, לתכנן את הערב וגם את המחר.

אבל היום היא כועסת,  המכונית שלי, כנראה בגלל שנתתי לבחור שלי
להוביל אותי הביתה. מוציאה עלי את זעמה, נכנסת לכל מהמורה,
לתוך כל בור קטנטן  שנמצא על הכביש, מקפיצה לי את הנשמה עד
לתקרה. יש לי הרגשה שבכל פעם שהיא מצליחה להכאיב לי, היא
מחייכת לה אי-שם בין הגלגלים  הקדמיים שלה, מתחת לקרבורטור. מה
אומר לכם, נדמה לי שהתחפשה היום לאמבולנס צבאי משנות הששים.

לא כל כך ברור לי על מה ולמה היא קוצפת עלי. המכונית שלי. כולו
מה חטאתי? בסך הכל נתתי את ההגה לבחור שלי כי אני לא מסוגלת
לנהוג היום. אני לא מסוגלת לעשות היום שום דבר, בקושי מצליחה
לשבת ישר במושב האחורי, שלא לדבר על  חגירת חגורת בטיחות. אולי
רק לנשום,  וגם זה בקושי, נשמע מצחיק נכון? בחיי שלא.

פעם כשאדם מן הישוב היה מגיע לבית החולים, היו מקבלים אותו
בסבר פנים יפות, מחייכים אליו, נותנים לו פיז'מה מבד כותנה
מגרד כזה. מקצים לו חדר עם עוד כמה אומללים, נוטלים ממנו דם
ומבצעים מחדש את כל הבדיקות שכבר עשה בחוץ. מגלגלים אותו לחדר
ניתוח, מרדימים, חותכים, תופרים, מעירים ומחזירים למחלקה
להחלמה מממושכת בת שבועיים, עם כל הפינוקים. אתם יודעים,
צינורות בכל החורים האפשריים. סמים נגד כאבים אבל רק אחת לארבע
שעות. כלכלה נוזלית רכה, ואם האדם הצליח להחזיק מעמד, היה הולך
הביתה להחלמה נוספת בת חודשיים, כמו שצריך.

אבל היום המצב שונה. איך שאדם מתייצב בשער בית החולים, לוחצת
המזכירה הרפואית על הסטופר, והשעון מתחיל לתקתק. המשימה:
להוציא אותך מבית החולים מהר ככל האפשר. והכל נמדד, עשר דקות
בדיקת רופא, חמש דקות בדיקת מרדים, עשר שניות לבישת כותנת.
מריצים אותך לחדר ניתוח על אלונקה חשמלית, במעלית מיוחדת, בדרך
מלבישים לך את הכותונת כדי לא לאבד שניה מיותרת,  בחדר הניתוח
כבר מחכה לך המרדים, המנתח, האחות. כולם מתנפלים עליך וטרח,
הצליחו שוב לקבוע שיא עולמי - 58 דקות להוצאת כיס מרה. איזה
יופי. אם הצלחת להתחפף מהמחלקה תוך פחות מעשרים וארבע שעות,
פותחים במחלקה בקבוק שמפנייה ורושמים לעצמם עוד נקודת זכות.
וכמובן שמי שזוכה במירב הנקודות מקבל פרס: הזכות לנתח עוד כמה
מטופלים עלומי שם ואישיות.

וכמה מרוויחה מערכת הבריאות  מכל הסיפור?  קיצור ימי אשפוז,
חסכון בסמי הרגעה, ובכלל, אם אפשר היה להעביר אותך מבית החולים
היישר לבית הקברות הייתה מרוויחה עוד קצת. לא חבל?