סוף כל סוף, מצאתי מנוחה לגופי הדואב שהתרוצץ בלי הרף במשך
הימים האחרונים בחיפוש אחר עצמו, חיפוש ללא מנוחה, מכאן לשם,
מוצאת את עצמי ללא הרף בחברת אנשים, חלקם אהובים, חלקם פחות,
אך עם כולם זו אותו רגש ריקנות סוחף, שהתגלה בעיניי בזמן
האחרון, ופתאום השיר "להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך" של
המכשפות, מרגיש רלוונטי יותר ויותר.
והנה יושבת אני כולי חיוורת ותשושה מול מסך אחד מנסה להעביר
במילים ראנדומליות מסודרת עד לכאב, את רגשותיי הכ"כ לא מסודרים
וכ"כ לא קיצביים כמו צליל ההקלדה, ובלבי מתעורר חשש, כי יודעת
אני, שאדם לא יוכל לספק לי ריגוש כזה עצום כמו צלילים דקים
שנובעים מחלילית בארוק באחת מיצירותיו של באך,
כי יודעת אני שצלילי הפסנתר הנוגים ומלאי התוגה ועם זאת עוצמה
נפלאה נוגעים בלבי ומרטיטים את חושיי יותר מכל אדם אשר ינסה
להלהיב אותי בספורי סרק.
ופתאום מצאתי עצמי מסתכלת לתוך עיניי הילדה שבמראה,
בכזאת איבה, שלא מצאתי מזמן,
כזאת שינאה טהורה לאדם שהוא בעצם.
אני?
והאם רק המוסיקה נשארה לי בשביל להשאר אני? האם קיימת אני רק
בזרועותיהם החמות של התווים המסודרים בצורה כ"כ מסודרת ומביעים
דברים כ"כ מבולגנים?

האם מרגישה אני ריקנות  שכל שאר מעשיי בגלל שאינם  גורמים לי
להרגיש כמו פעילות זו?

ותהייה זו נשארת באוויר זמן כה רב, ואולי אין זה המקום לכתוב
כאן את רגשותיי, אך מאמינה אני שגופי הדואב יכול למצוא מנוחה
אך ורק באותם תווים / באותם גלי קול יורדים, עולים, מאושרים,
ונוגים..

עד כאן, קטעי הראשון, אשר יש שיאמרו החושף יותר מדיי מאישיותי
אך כל זאת רק כדי שתוכלו להבין קצת מה מטריד אותי, עוד בן אדם
קטן ולא חשוב בעולם כה גדול.

..