מתוך מילים ארוכות אני זזה לנקודת תצפית טובה יותר, מתוך
הבלבול והמחסומים אני רוצה לצאת כדי למצוא את הדרך שבה הייתי
הולכת, שממנה הייתי שואבת את הכוחות.
הזמנים משתנים.
אני עדיין חושבת שמספיק להתעורר, להרגיש את הקרניים מלטפות
ולהגיד תודה על עוד בוקר אך אנחנו בני האדם תמיד מוצאים דרכים
לשכוח את הטבע הבריא, לשכוח את ראשית העולם ואת הדברים
האמיתיים שיגרמו לנו אושר.
הדברים הטבעיים נוטים להחליק לנו בין האצבעות, אותם הדברים שלא
עולים כסף ולא דורשים יותר מדי, אולי מידת ריכוז מספקת.
רגליים שוקעות בבוץ, התזוזה קדימה נעצרת ואולי לא תמיד אנחנו
צריכים לחפש לזוז קדימה, אולי לפעמים צריך להבין טוב יותר את
הנקודה בה אנחנו עומדים.
קשה לקבל את העצירות, הן נראות בזבוז זמן, הרי אנחנו שואפים
לאנשהו.
שמש אבודה מאחורי ענן אפור
רצונה לצאת לשבור את הקור
אך הרוחות מלמעלה לא מאפשרות לה דבר
יורקות אותה מטה כאילו הייתה עפר.
המון סימני שאלה באוויר
מחכות להכנס לזה - הכביר
עולות שם למעלה מחכות למחר
בינתיים דבר לא התחיל ודבר לא נגמר.
מלמעלה אפשר לראות גרגרי חול זעירים להם יש שמות והמון
מכשירים
לאט לאט השתלטו על האדמה
מחקו הצבעים ושברו החומה
כרגע ניירות מתעופפים המון מספרים המון מספרים
מגיעים עד למעלה מבקשים הדמעות
אך רק קול לוחש: לא ניתן כבר לבכות.
והנה מגיעה דמות ממרחק
שיער על ראשה פניה נופלות
מביטה מטה על מה שעשו מאוכזבת, חושבת היכן אבדו
כמה עצוב יהיה גורלכם בני אדם
כמה עצוב שכל שאהבתם נגמר
אם רק זכרונות היו חזקים כמו מציאות
לו רק הייתם זוכרים איך כולנו נמות
לא היינו נתקלים ביהירות וגאווה
72 שנים בממוצע היו עוברות בשמחה
עפר וחול יחזרו למקומם
כל בני התמותנ ירדמו בשנתם
ואולי בזמן כלשהו בעתיד הרחוק
יהיו חיים אמיתיים על אדמת הרוחות.