אני פרח בר שחי במרתפים שחורים
עם מרזבים דולפים
מקומות שאנשים כמוהם וכמוך לא נכנסים
ואני יושב כלוא בין צורות טטראגון, חומות של אנשים.

צמח עלוב, כלוא בין מצבים, נלחם מלחמות אבודות,
בחפירות גלגלי שיירות.
שעושות דרכם בין גן עדן לאבדון
יושב לי כאן, נטוע חזק באדמה כמו פרח שיממון, מקרי.
ראשים קטנים לבין רגליים של בחורות לתוך חלל כשהידיים
מאפשרות.
ידים, מגושמות, קהות כברזל, מנסות לתלוש ממני פיסות לחיים,
מכוסות בשכבות שומן, שבכלל שייכות לשכן. אני תוצאה של זיונים
לא ממומשים, נסיון בודד להשגת אורגזמה דו כיוונית, ועוד עם
איזה חובבן.

ואני נשארתי כאן, לבד, גורו ללא קהל, פוסע לאט לאט בין נהרות
של חלודה, מקפץ בין קופסאות פלסטיק פתוחות, מבתק לי קרומים
אנאליים, שר לי שירים מגלגל ג'וינטים מדומים, ואתם כולכם
מחוברים אליי, עירוי תת ורידי אני שולח לך מסרים, מוצפנים טוב
טוב, שחלילה לא יידעו הגרמנים או כל האנטי סוציאל ההתנהגותיים
שאנשים כמוני יושבים ומטיפים בחדרי חדרים, מתכננים מהפכות שלא
ייצאו לפועל.
הם יודעים כל דבר עליכם, כן שימו אותי בתא בבית סוהר, החברה
הזאת שמה אותי שם מרצוני הפרטי, גרמה לי להיות לבד בעידן שבו
עזרה לזולת ושיהיה איכפת לך הם עילה לגזר דין ללא משפט
חברה מזדיינת, את מקשיבה לי? שמת אותי כאן לבד, מוקף, כולם
מתאדים ממני, שוכבים להם בין ורדים, שזרקתי עליהם בהלוויות,
אחרי שראיתי את כולם עולים מטפסים לי על המרפקים, המרפקים
החדשים שלי, עם בגדי השבת, אנסו אותם, חזק חזק,
אונס סאדיסטי על ידי איברי המין המרופטים שלכם.

ואני עומד כאן,
שונה, אבן ללא הופכין, כי מי בכלל יהפוך אותה, אין לי מכונית,
גם לא קטנוע מסכן, כדי שהגפיים שלך יצמדו מסביב לגוף התל אביבי
החם שלי.
לכי תזדייני איתם, זה הרי כל מה שאת מחפשת, איזה רטט בדגדגן,
אולי איזו אהבה, הרי ככה אלוהים יגרום לך לרצות להיות אמא,
ורדים וזיונים, אלו הכלים שלו, מצוות פרו ורבו.
לא שמעתם על זה בחורים שאתם קוראים להם בתים?
ואני נשאר כאן, רק עם עצמי, כבר שנה שאף אחד לא יודע מי אני,
מי שעוד נשאר כאן מסביב, זה אני והאיזה נוזל שעדיין לא החליט
אם הוא מוצק או גז.
ותיבת הדואר שלי, מפוצצת באיומים, עוד מתקופת סטאלין, נו טוב,
אז לפחות היית מת משיקולים רעיוניים, היום חברת החשמל תכניס לך
מזלג למיקרו אם לא תביא להם את מה ש- Rightfully their's.

הברך שלי מקופלת בתוך עצמה, מתנשקת עם הרצפה, נותנת לפצעי התיל
שלי להזדהם, פצע אדום כהה, ארגמני משהו, משוח כולו בתוך גריז
שחור, מיוזע.
ואני מתייפח, השורף שבתוכי קורא לאצבעות הרגליים שלי, להסתובב
ולדגדג את בית השחי השעיר, צוות הוואי ובידור לעור שלי, צהוב
וחולה, ומערכות רפואה מתקדמות לא מגיעות אליי, מתישהו הן
מפסיקות לרדת בסולם, וההמונים צועקים, ביטוח שיניים לכולם!
אני חולה, ומקיא בדלים קטנים של הזיות, מתרוצץ בין הקווים של
המרצפות, משתדל שלא להשאיר עקבות, מייבב, אם אני באותו בית ספר
איתך, זונה, זה לא אומר שאנחנו באותו מצב.
ואני שוכב לי, כבול, בתוך המרתף, בקטריות אכלו לי את מרכז
הכבידה, כלבלבים השתינו לי באוזן התיכונה.

איש אחד שמן יורק על הכביש, אל תדאג, החליפה מסתירה לך את אותו
חריץ ידוע, שעכשיו רואים לי, כשאותן זוגות עיניים קשישות
וחודרניות על חופי ים צופות בחוט הזה שתקעתי בתחת, נסיון טוב
להיות קפיטליסט של פעם, לא איכפת לה במה אני עובד, כן בטח.
הגלובליזציה דחפה את הגרון שלי עמוק לתוך האסלה, שכחה במאמצי
ההתפרשות שלה, את הצרות שהיו לה פה בחצר האחורית של המסגריה,
ושלחה שליחים, קולומבוסים מודרנים, יש לך כישרון? למי איכפת
מצבע העור שלך, רק הטובים שורדים, היטלר צוחק בקבר האבדוני
שלו.

קפיטליסט טוב לא יזרוק אותך לרחוב, הוא יהפוך אותך למה שאני.
קדימה מותק, תזעקי ללחם. תזעקי.