פלאשבקים מהתיכון. פלאשבקים מהתקופה הכי יפה, הכי מגעילה והכי
הרסנית שהייתה בחיים שלי. פלאשבקים של מסך שחור עצוב וריק.
פלאשבקים של כישלון ויאוש. פלאשבקים של אצבע מאשימה המצביעה
עלי כמו סכין שמתכננת לחתוך בבשרי החי.
"הנה את יצור נתעב." עפר לרגלי מגפי הבוקרים האכזרים. מועכים
ללא סוף .לו רק ידעו כמה כואבים הם העקבים שלהם. לו רק יכלו
לדעת שיש משהו מוזר ולא מוחשי בעולם המנוכר שלנו.
ושוב פלאשבקים. פלאשבקים שלי, מנסה ללמוד שואלת על מנת לדעת
מחפשת תשובות לשאלות העולם הגדול "אל תתעסקי בזה. קומתך קטנה
מגודל העולם שאת מסתוריו את מחפשת." אמרו לה. אך תשובות לא
נתנו...
כמה ניסיתי להיות שונה, להיות חולה על מנת לתרץ את העליבות
שלי. כמה ניסיתי למצוא מושגים מסובכים לפרש את העצלנות והיאוש
שחדרו אלי. כאחוזת דיבוק מסתובבת במסדרונות ספריות בין מדפי
ספרים מאובקים לא תדע לעולם כמה הם טועים. "שונה לעד תהיי."
אמרו לה כל החיים. המתפלאים הם כיום מדוע לא יוצלחית היא? מדוע
רוחה חולה ונפשה צועקת ללא מענה... לעולם לא יבינו. הם היו
צריכים להרוג אותה כבר בהתחלה. לתלות אותה בכיכר העיר ולהעלות
את גופתה על המוקד. שלט גדול וכרוז בדמות מוקיון ילוו אותה
בדרכה האחרונה "הו אנשים נכבדים פנו מקום לתהלוכת המת!" יצעק
המוקיון ודמעות נצחיות על לחייו. "מסר לחיים רוצים אתם?" ינסה
להצחיק אך ללא הצלחה, "עלובת נפש וחולת רוח הייתה. בוהה בשמש
וסוגדת לירח." מתהלכת לילות שלמים ללא מוצא מן הפחד הגדול.
מסתכלת לשמיים ובוהה בכוכבים, "יום אחד אולי גם אני מהשמיים
אפול." מייחלת להיות כוכב נופל. זוגות אוהבים אוחזי ידיים על
שפת הים יראו אותה ויבקשו משאלה. שתשמח אולי נפש חייה. אך לא
זה הדבר. אין זה הגיוני. איך תשמח נפש אחרת אם את שלה עצמה
אינה אוהבת...? חולה. חולה. חולה. כמה חולי יש בגוף אחד, בלב
אחד. כמה מילים ריקות מתוכן וחסרות משמעות.
"בואי אלי ילדתי היפה."
"לא! לא יפה! טיפשה ומכוערת לא! תלכי!!!"
"תחזרי אוי... אל נא תבכי אולי קצת תחייכי?"
"התעזי לחשוף את שנייך הרקובות? מכשפה בלב יער בקתה מתה לפול."

"נסיכה כלואה בצריח. לא מכשפה. נדקרת בליבה ובירח בוהה."
"לא יצילו אותה. תמשיכו לענות אותה. עיקרו כל שערה מראשה ואבן
שימו במקום ליבה."
"נשו ענייכם אל היופי שבפנים..."
"היכן היופי? רואים אנו רק גועל!!"
"די לכם קולות אכזריים!"
"לא נפסיק עד שתמות."
"בבקשה ממכם אדונים נכבדים..."
"די לתחינות!! כולכן פה קטנות כמו נמלים מציקות. הרגו את כולם.
הטילו הרס על העולם. כאוס ואנרכיה, שליטה מוחלטת של הרוע."
וכך רבים הם הקולות בראשה כל היום. מטוב לרע. מיופי לשנאה. אין
אהבה. יש רק כאב. אנחות יאוש יוצאות מפיה.
"מתי ייגמר כל הסיוט הזה?"
"הו לא אין זה סיוט אלא מציאות."
"אוי, מציאות אכזרית, על הילדה אולי תרחמי?"
"אין רחמים, אלא רק כאבים."
איי! דקירות בחזה כאילו דוקרים אותה עם סכין קצבים דם מטפטף
על גופה. שוכבת על האפר, מדממת ולא ישנה.
אין חלום, אין תקווה, רק יאוש ואכזבה.
"תלכי מפה. תצאי מהכיתה. לא רוצים אותך תלמידה עלובה. לא חבל
על הכסף שמתבזבז לו? על הורייך היקרים שאת נפשם כואבים? כמה
כאב וסבל הבאת עליהם. כבר היית מתאבדת שלא תגרמי עוד נזק די
לכתוב. תצאי אל הרחוב. קחי את הדברים שלך ותעלמי..."