את מתק שפתי,
חן מילותיי,
פסגות חלומותיי -
נתתי לך.
ארזתי הכל בצעיף הינומה,
קשרתי היטב -
ושלחתי אליך עם צחורת היונה.
אמרת - "לא אקח השפתיים,
איני איש חלומות",
השארת לך את המילים.
ורק את היפות...
המילים, שהיו תמיד נר לרגליך,
אהבת לקשט בהן נוצותיך,
רק הן נותרו בידיך.
ואלי - החזרת באותה הינומה,
את השפתיים, החלומות והיונה.
עם היונה - אדע לתקשר.
שפתי נחוצות לי - לא אוכל לוותר.
אבל - אהוב - אנא עזור...
כמה חלומות אוכל עוד לשזור???
הלנצח מרחוק אותך אשמור -
עד שתצוץ לה קרן האור?
מה עוד לך אתן,
וכמה אוכל להמשיך להתחנחן,
הלא מבקשת רק מילה אחת:
כן. |
