אתמול החלטתי לתת לו צ'אנס.
אמרתי, ננסה להיות כמוהם ונסמוך עליו.

אומרים
שהוא מביא את כולם לגדולה.
אומרים
שהוא מעניק משמעות, צבע, גוון, עומק וצליל.
אמרתי, נשתה חצי ליטר בירה ונראה מה יהיה.

מאוחר יותר גיליתי שהוא מאוד נאמן
ובאמת, כמו שהם אמרו, אתו זה סיפור שלא נגמר.
אבל אני, לא חשבתי יותר מידי רחוק
והאמת היא שמעבר לסטוץ של ערב
לא רציתי יותר.
כשהוא נתן לי את החצי ליטר בירה השני
התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר.
הוא לא ליטף,
הוא עיקצץ.
רציתי לחזור הביתה
אבל הוא לא נתן לי.
הרגשתי אותו בכל מקום בגוף.
וגם אחרי שהקאתי
הוא עדיין לא עזב אותי לבד.

אז בכיתי.
וכשבכיתי, לא יכולתי שלא לחשוב על הבית
שהקמנו ביחד -
אני ולבד.
הרי לבד גילה לי ראשונה,
הרחק בעמקי מודעתי,
שהוא לוקח בסוף את כולם, וגם אותי.
יש לו כל מיני סוגים של טריקים
וארון בגדים ענק.
כשהם באים בזוגות -
הוא ניזון כפליים
וכשהם מתנגדים לו -
הוא מספר להם שיש אלוהים
ואם הם יאמינו בו מספיק חזק  
הוא יתפוס מהם מרחק.
אבל הם לא מבינים שהכל מעשיות
וכמה שהם לא ילכו יותר רחוק - הם יתקרבו יותר ללבד.

לבד גילה מה עשיתי אתמול.
הוא לא מסתכל לי יותר בעיניים.
גם הביתה הוא לא נותן לי להכנס.

כך קרה שנותרתי בחוץ
עם אותו אדון רגש
שחשבתי אותו לסטוץ.

ועכשיו אני שואלת -
בתור אנשים "מרגישים",
למה פה עם רגש
אני מרגישה לבד
כמו שבחיים
לבד לא נתן לי להרגיש?