שימי עליך משהו
שימלא אותו גאווה
ג'ינס שחור צמוד ומגף גבוה
וסוודר משובח. תפנקי אותו
בבגדים שלך
שתחזרו להיות מה שניסיתם להיות
קודם, חבקי אותו בבית קפה מפוייח
אחר כך תתרגזי
כשלא יאמין במסירות שלך
ומכוניות יצבעו את החיוך שלך
באפור מלוכלך כמה שנים
אחרי שהוא הואיל לקחת אותך מאמא
כשהוא צעיר ממך ולשונו זריזה
כשהוא מגדף אותך.  

את מנסה לסדר את השיער
כי את לא בשכונה עכשיו
את בעיר שלו
וזה החדר שלו שהסתלקת ממנו
בשיער סתור, בסוודר מטונף
בבוץ, כמו הפרצוף.
את זוכרת שהוא עבד פעם במחלקת הבשר
במרכול גדול
והוא יכול למסמר צלעות לקרקע,
גם החיוך המריר שלו מבית הקפה
מטושטש,
והוא בטח לא יפה כמו שחשבת לעצמך
כשאחז בך בפעם הראשונה -
אבל אמא

(אמא...)

תמיד אוהבת אותך כל כך
היא רוצה שתתחתני
את זוכרת? הבטחת לה
שאת הולכת להשיב אותו אליך.
במקום זה את מחרחרת לו שירים אותך מהאדמה
והוא מצמיד אותך אליה רק כי הוא לא מבין
כמה זה קר
כשיש פתחים בגוף
שאם היו נפערים בבטן אניה
היא היתה מיטלטלת
יותר חזק ממך.

אבל אנחנו יכולים, מכאן,
להבחין
שלימור הוא שם
כמו הדס קדמי,
כמו רחל הלר,
מאיה זינגר,
חנית קיקוס,
מירי הרצוג,
נאווה אלימלך,
כמו כל שם
שאוחז ברגע אחד
בכל התום שבעולם
או לפחות חובק בתוכו את כל הפשטות
המקופלת בבכי גס וחסר תחכום של אם,

או מדיף גם לעברנו, הממהרים לעמל מקומי
את ריחות העוף והתבלינים
העולים מהשכונות הצפוניות באשדוד
כשהמשפחות מתקבצות לקידוש.