אז על מה בא לך לדבר?" שאלתי בקול רך, מלטף את הלחיים
הוורודות שלה.
"מממ... על השם שלך. אתה יודע שזה מהתנ"ך, נכון?" היא חייכה.
תמיד היה לה מין קשר לא מוסבר כזה עם המקרא.
"כן אני יודע, אז מה? זה בכלל לא קשור." וזה באמת לא קשור.
"מה לא קשור? אתה סתם טמבל." הנה היא מתחילה לעצבן. ורק
התחלנו את השיחה.
"מה טמבל?! קראו לי ככה כי אח שלי אהב את השם 'נימי'" היא
הסתכלה עלי במבט מלא תמהון ואז התפוצצה מצחוק.
"מה את צוחקת?!" למען האמת, קצת נעלבתי.
"זה מצחיק, אתה לא חושב? אני די שונאת את השם הזה..." היא
ניסתה להרגע מגל הצחוק שהציף אותה.
"למה שונאת? למה ישר להיות שלילית?!?" מה שונאת, את חברה
שלי, תרגיעי.
"לא יודעת...זה מזכיר לי... זה מזכיר לי שעועית!" והנה שוב
בא הגל צחוק הזה. הפעם היא לא נרגעה, ממש התעצבנתי. שעועית.
יופי באמת.
"טוב, אני הולך עכשיו." פניתי לדלת. עדיף שאני אלך לפני
שמשהו לא נעים יקרה.
"די...אל תלך... נמרוד זה גם שם של חייל." עכשיו היא חייכה
חיוך מתוק והיה לה את הברק המאושר והתמים הזה בעיניים.
"יאללה תעזבי כבר, זה רק כי אח שלי אהב את השם. וחוצמזה,
נמרוד זה שם נרדף לגיבור." הנה, הראתי לה. גם כן מבינה
בתנ"ך.
"כן... סרג'נט נמרוד."  היא גיחכה.  "יותר קרוב לסרג'נט
שעועית!" ושוב ההתפרצות צחוק הזאת שלה, הפעם כבר ירדו לה
דמעות. זהו, נשבר לי. אני עף מכאן. נעמדתי מולה והחלטתי.
"תזהרי ממני, את שומעת?!" אמרתי בקול מאיים וקשוח עם ידיים
על המותניים, שתפחד קצת, לא יקרה לה כלום.
"אני לא מפחדת ממך" היא נשמעה תקיפה, אסרטיבית.
"אפילו לא קצת?" הייתי קצת מאוכזב.
"אפילו." אכן אסרטיביות נשית.
"אז ממה את כן מפחדת?" ניסיתי לעורר שדים מהארון. היא בטוח
מפחדת ממשהו.
"מכלום." קובעת. שוב האסרטיביות הזאת. מה יש לה היום?
"מג'וקים למשל את כן מפחדת, לא?" נזכרתי. אני מכיר אותה. היא
רואה נמלה היא נכנסת לפאניקה של ילדה בת שש מול התפרצות
געשית.
"וגם ממעליות.." היא נשברה והודתה עם עיניים מושפלות לרצפה.
היית חושב שעם כל האסרטיביות הזאת, היא לפחות לא תהיה
קלסטרופובית.
"אז את בטח משתזנקת אם את במעלית ואת פתאום מוצאת ג'וק, הא?"
גיחכתי. הרגשתי שנון לרגע. אבל רק לרגע.
"מצחיקול! מי שמדבר, אולי תנסה להפחיד אותי באמת עם כל המטר
שבעים וקרמבו שלך?" היא חייכה והיה לה את הברק המאושר הזה
בעיניים, הברק שבגללו התאהבתי בה מלכתחילה.
"עכשיו ממש עברת את הגבול!" עכשיו כבר שיחקתי אותה עצבני.
שלא תרד לי על הגובה, עד הצבא אני עובר אותה בראש.
"ומה אתה מתכוון לעשות? להרביץ לי?" שוה האסרטיביות הזאת.
משחקת אותה גיבורה.
"אני לא מרביץ לבנות." הנה, הראתי לה מה זה. אחרת היא הייתה
חוטפת באמ-אמא שלה.
"זאת אומרת אתה מפחד להרביץ לבנות..." היא ממשיכה להתגרות
בי משום מה. חצופה.
"לא, זאת אומרת שאני לא רוצה שיכאב לך!" ואני באמת לא.
"פתאום אתה לא רוצה שיכאב לי..." היא השפילה מבטה לרצפה,
מחייכת חיוך ערמומי.
"מה פתאום?" לא הבנתי. על מה לעזאזל היא מדברת?!
"מה מה פתאום? כאילו שאתה לא יודע על מה אני מדברת." ואני
באמת לא.
"את סתם מנסה להרגיז אותי עכשיו. וותרי. לא ילך לך." באמת לא
ילך לה.
"אה וואלה? פחדן!!" היא צעקה וצחקה.
"אפשר לחשוב שהשם שלך יותר טוב." אומנם השם שלה בסדר, אבל
בכל זאת, היית חייב להגיד משהו.
"לפחות הוא לא מזכיר שעועית!" ושוב צוחקת. אחח.. החיוך הזה,
העיניים. יאללה מה אכפת לי, שיהיה סרג'נט שעועית. העיקר
שתחייך.