בסוף הכלום אני רגוע,
תוהה על קנקני.
בדידותי נוזלת כמו מים,
חומקת בכף ידי.

וההזויי לא ממוקד.
והנראה כל כך הזויי.
פוחד להרתע
ומאמץ את השגוי.

לקראת נקודת ציון
גם בלתי ברורה,
המחשבה הנודדת
בלתי גמורה.

חוזרים ונישנים
לבטיי נעוריי,
כרגשות ישנים
שוב חוזרים אליי

בלבבינו אנו לפעמים
שוקדים אך ישנים.
מוחינו ככליפת השום
נקלף בדמעות תנין.

בדידותי מאין נובעת?
אולי מהסלעים בליבך.
שום חץ אינו מנחני
בנבכי אישיותך.

והחשש האם לעד יגבר?
והראות רק תכהנה?
ובתוכי מתי אצמח שוב?
או אולי אני צומח.