אלה הם הלילות הארוכים של חיי הקצרים שנתנו בי דעת. אני לא
יודעת איך קוראים בתחבורתית רהוטה לדבר השט הזה. אבל בשפתי
הפשוטה אקרא לה ללא משוא פנים - ספינה. היא לא הייתה גדולה דיה
בכדי להיקרא מעבורת. היא הייתה ספינה יחסית קטנה במונחים
האירופאיים של שנות התשעים. חברתי למסע ליוותה אותי רק עד
האוטובוס שתחנתו האחרונה היא הנמל. היא בחרה להישאר בשטוקהולם
הבירה, כי לשוט באמצע הלילה לגוטלנד לא נראתה לה כמשימה מפרה
עבורה. יש בני אדם שחייבים להרגיש את האדמה מוצקה, ויש כאלה
כמוני, שאורבים כל חייהם להזדמנות הראשונה שתאפשר להם להתרומם
ולגעת בפסגה. זו לא הרגשה יציבה כשהקרקע נשמטת, ולכן למדתי
שעלי להיאחז בחומריותו המתישה של היומיום. שמרתי על פסון
מקורקע, ארוז במיטב האופנה, ובחדרי לבבי העייף הצפנתי מצוקה
שאיימה לקחתני אל עולם שאין ממנו חזרה. עולמם של שוכני על
תלושים, הנזקקים לכבלים פיסיים שיחברו אותם אל חלל וזמן
קיימים. זו לא אגדה, זו ביוגרפיה של ילדה אבודה שמצאה דרך
לצוף, כי האלטרנטיבה השניה הייתה להישאב אל מדבריות הקרח
שסנוורו את נפשי בלובנן הצחור.  

באותם ימים כלל לא ידעתי את שמה של תחושת האי נוחות הקטנה הזו
שקוננה בבטני יומם וליל ונתחלפה בחוסר ידיעה למועקה קשה של
חרדה גדולה. אז אני והבדידות האקזיסטנציאליסטית שלי יצאנו למסע
לילי על ספינה רעועה בים הצפוני. יעדי היה למעשה חלקו הצפוני
של גוטלנד האי. שם במקום הקרוי פארו, שכן האיש שכה הייתי כמהה
לפוגשו. עליתי על הספינה בברכיים רועדות, מצויידת בתרמיל קטן
עם בגדים להחלפה, יומן מסע וכרך עברי של פלנטה בודדה. כספי,
דרכוני ושאר מסמכים הוטמנו בגרב אלסטית מתחת לג'ינס, זו שימשה
אותי בהצלחה לאורך כל המסע שהחל במוסקבה, שבאותם ימי פרסטרויקה
היתה מעוזם של כייסים רבים ובכלל זה מקבצי נדבות צוענים שנחשבו
לפגע רע.

על הספינה השבדית היו נוסעים צוענים רבים. הנשים הצועניות הסבו
על רצפת הספינה, טומנות תחת החצאיות התפוחות את מטלטליהן
ומשמשות משענת לילדיהן הנמים בשלווה. וכיוון ששותפיי למחלקה
הזולה העדיפו להישאר קרוב ככל האפשר לאדמה, נותרו מושבים
פנויים רבים. נצמדתי לחלון כמחפשת משענת מבטחים, אחזתי את
התרמיל בין רגלי וגוננתי עליו מפני פלישת זרים, משל היה לי
לבית וחפצי היומיום שבו לאוצר. היו אלה צוענים "נורדים" והם
התנהלו בשקט מופתי, כמו מודעים לעובדה שחזותם הכהה ומלבושיהם
הססגוניים הם כשלעצמם מרגשים דיים עבור השבדים, שלדידם אפילו
אפרוריות השמיים וכחול הים עסיסיים כדמה של כלנית פצועה.
באווירה הזו הקפואה, גם הצועני שבצוענים משתתק באימה.  

היה זה סתיו בסקנדינביה והים געש. הספינה הקטנה טולטלה לכל
עבר. זרמים מעקצצים טיילו באיברי, מעי טיפסו אל גרוני עם כל גל
שהתיימר לגעת במרום, אך שניה לפני שכבשו המים את השמים, שבה
ונחתה הסערה בכל כובד משקלה הפיסיקלי בקרקעית האגן. לא היה נוף
בחלונות הספינה, רק חשכה. ואין כמו חשכת הים הצפוני בכדי להפר
שלותו של אדם. חוסר הבהירות הזו כשאינך מתמצאת בחלל, היה מצב
מוכר עבורי. כמטפסת הרים מנוסה צלחתי ואדיות של כאב ותהומות של
בדידות כבדרך אגב, כל יום, שעה, שעה. תחושת הלבד הקרה הייתה
מוכרת לי - נולדתי בארץ זרועת אהבה שקפאה על שמריה.

עד מהרה שקעתי בתוך עצמי. טלטולי הספינה נתחלפו בנקישות חדות
של רכבת, שנחשבה דווקא חדישה לאותם ימי תום של שלהי שנות
השבעים. פניי חתומות בהבעת כעס, ובעיניי עצב המתחנן לקמצוץ של
חמלה. אני וסבתא שרה בקרון לינה, פנינו מועדות למוסקבה. זה מן
טיול כפוי כזה, כי היא חולה, נשימתה כבדה, ליבה הפגוע ממאן
לספק די חמצן לריאותיה. אני קטנה, חיוורת ורזה. נושמת בקלות
אבל דעתי כה פזורה, שאינני מפרידה בין אמת לבדיה. אני שוכבת על
הדרגש הבורדו הקטיפתי, שסבתא ציפתה בשבילי בסדין רכבות מעומלן,
והניחה את ראשי על כר שנפרש עליו הצעיף שלה שמגן עליה מפני
הרוח האביבית הקרירה. הבושם המתוק שעל הצעיף עוטף אותי ברכותה
של סבתא שרה שלי. כשאני עצובה היא אוספת אותי אל חיקה ואני
טומנת ראשי בשדיה הרכים וישנה. אני מצליחה לישון רק כשיש אור,
רכונה על חזה. בלילות אני ערה, מקשיבה לחרחוריה העדינים. היא
ישנה על הדרגש השני, כמעט בישיבה, כרים טמונים תחת גבה, היא
אינה יכולה לנשום בשכיבה. רגליה מציצות מתחת לשמיכה הקלה, הן
תפוחות מבצקות. סבתא שרה חולה רק בגופה, נשמתה בריאה והיא
מעניקה לי אהבה בכל מאודה. הצללים שאני מזהה מחלון הרכבת
מאיימים עלי, אני פוחדת לעצום את עיניי ולהתמסר לחשיכה. מתחת
לדלת הקרון מציצה אלומת אור כתמתם ואני נאחזת בו כבבדל של
תקווה. אני ילדה עזובה, אימא ואבא אינם בנמצא. אינני מבינה
בדיוק את הסיבה אבל יש הרבה דברים שאני מרגישה, כמו עצב,
בדידות וכעס, ואין לי שמץ של מושג איך חיים עם כל אלה. בהעדר
נחמה אני צוללת אל המרחבים הבלתי נדלים של דמיוני כדי להתרפא.
שדונים קטנים מרקדים על הזגוגית האליפטית, מפלצות מתחבאות
בארגז המצעים עליו מותקן הדרגש. קולות קוראים לי לצלול אל
השאול השחור וגרוני נמלא בדמעות של ערגה. כמיהתי הערטילאית
לחום ולמגע גדלה לממדי ענק שאינני יכולה להכיל. סבתא ניעורה,
מציצה בי, אומרת לי ברכות: "תישני ילדה, תישני בובה". היא קמה
לשירותים כל שעה עגולה, יש לה עודפי נוזלים המאיימים להציף את
נפשה הזכה. היא אישה טהורה. אני הולכת אתה, פוחדת להישאר לבד
בתא השינה. סבתא טומנת את הארנק בחזיה ונועלת את התא אחרינו.
"יש צוענים ברכבת," היא לוחשת. היא מפשילה את שמלתה הפרחונית,
פושקת רגליה מעל לאסלה הנמוכה ומטילה את מימיה, מנערת קלות עד
כמה שמאפשר לה כוחה ומתכופפת אלי. "אני יכולה לבד," מפשילה את
מכנסיי, מנסה לעשות כמוה, אבל אני רק קצת יותר גבוהה מהאסלה
והיא מרימה אותי בכוחה הדל ועוזרת לי שלא לגעת בצחנה. אני
משתינה שתי טיפות והיא מנערת אותי ומלבישה את תחתוני שמיד
מקבלים כתם קטן של שתן. אנחנו צועדות חזרה על רצפתו הרועדת של
קרון השינה, צוללות לתוך התא. היא משכיבה אותי חזרה, מכסה,
נושקת על מצחי, הכל בסבלנות יתירה. היא תהיה בליבי תמיד, גם
שנים רבות אחרי מותה. דמותה האימהית של סבתא שרה תהווה עבורי
קרש הצלה מהאופל שיפקוד אותי דרך קבע ללא התרעה.      

אימא לא הבינה אף פעם את כמיהתי לסבתא שרה: "היא אישה טובה אבל
מאוד לא נקיה" תארה את חמתה. היא השאירה אותי אצל אמה וסבתה,
לא אצל סבתא שרה האהובה. האחרות היו נקיות מאוד, הציעו את
מיטתי במצעיהן המעומלנים וגיהצו את שמלותיי לתפארת. הן היו
נשים טובות, אבל אני רציתי את שרה, ולא היה אכפת לי שרצפתה
אינה מבהיקה ושכלי הפורצלן אינם מוצגים לראווה.

האור הראשון היה מקל עלי את הבדידות, והעייפות היית מכריעה
אותי לבסוף. סבתא שרה השכימה אותי בעדינות והשקתה אותי בתה
מתוק. אכלתי כעכים ודובשניות והתכרבלתי לחיקה להמשיך את השינה.
וכך שלושה ימים רצופים בילינו אני וסבתא שרה בחדווה חמימה,
מבודדות מהעולם, בתוך קרון שינה של רכבת שיצאה ממזרחה התחתון
של המדינה וטיפסה באיטיות מקרטעת מרובה בעצירות למערב העליון.
שלוש יממות מפרונזה (בישקק, נכון להיום) בירת קירגיסטן
למוסקבה. שלוש יממות שמתחלפות בשלושה שבועות בהם צפינו בגסיסתו
האיטית של אבא. אימא השתדלה לארח אותנו בחדר השכור במוסקבה.
היא טיפלה בו וטיפלה בי וסבתא שרה נשמה בכבדות וקיבלה בכניעה
את מחלתו הסופנית של בנה האמצעי, משוש חייה, לב ליבה של קיומה.
איש צעיר ומוצלח היה, האיש האחראי על מחצית קיומי. הייתה להן
מעט תקווה לה ולאימא. אבל אבא היה רופא והוא ידע. הוא ידע
שאולי לא יצלח את ההשתלה. הוא אמר לאימא: "גידלנו יתומה,"
וליטף את ראשי באהבה, שניה לפני ששיחרר אותי אל הנצח. ליבה של
שרה לא יכל להתמודד עם שלוש יממות נוספות ברכבת ואימא קנתה לנו
זוג כרטיסי טיסה.

בכיתי בזרועותיה של אימא בשדה התעופה וסירבתי להיפרד ממנה
ולעלות על המטוס. סבתא שלפה פנקס קטן שהכיל לוח שנה פרחוני,
הצביעה על משבצת אחת מני רבות ואמרה "תראי חמודה שלי, היום
אנחנו נגיד יפה שלום לאימא וכל יום שעובר נצייר לה פרח, וכל
שבוע שחולף נצייר זר להחלמתו של אבא. עד שהם יחזרו הביתה ואז
נספור את כל הפרחים ונקנה להם זר גדול". כך היא שיחררה את אימא
ונשאה אותי לטיסה. הייתה זו טבלת הייאוש הראשונה והמשמעותית של
חיי. בכל מקום בו שהיתי משך ארבעים ושניים השבועות, שהם כתשעה
וחצי חודשי המתנה, נהגתי לשאול מדי בוקר: "איזה יום היום?"
וביום שני התחלתי מחזור חדש בלוח השנה המאויר שלי. הכי אהבתי
את ימי ראשון, הם היוו מדד לעוד שבוע שחלף, והייתי משקיעה את
מיטב דמיוני בקישוטם של ימי ראשון בזרי פרחים ססגוניים.
וכשהמקום בלוח השנה היה צר מלהכיל את כישורי, קיבלתי משרה בלוק
גדול וקופסת צבעים במתנה. גם בוב'לה הזקנה, סבתה של אימא,
התגייסה לעזור בספירה והייתה אומרת לי במבטאה היידישאי:
"תספיירי שבויע חדייש מייד'לה". בשבוע הארבעים ושניים למנייאק
אימא שבה ממוסקבה עם אבא מאופסן בארון מהודר.

הספינה טולטלה קשות וכבר התחלתי לדאוג, בדמיוני ראיתי איך
אנחנו שוקעים במצולות ונשימתי הפכה להתנשפות מהירה כמי ששוחה
בכל כוחה אל החוף. יכולתי לדמיין איך אני טובעת, איך מחפשים את
גופתי, איך אימא צועקת ובוכה עלי. ואני, שכה מורגלת בתסריטי
האימה של עצמי, מצליחה איך שהו תמיד לאתר קמצוץ קטן של שפיות
ולחלץ את עצמי אל אורה של המציאות. כוח האינרציה הביא אותי אל
חדר השירותים של הספינה. השתנתי קרוב ככל האפשר לאסלה ובכל זאת
פספסתי, עמדתי בתוך שלולית צהבהבה. התכופפתי לספוג את הבושה
בנייר טואלט, כשהתרוממתי חזרה, הרגשתי שוב את הגל עולה ומקפיץ
את לבי, הקירות כמו עמדו ליפול עלי, הרצפה זעה לכל עבר תחת
רגלי וכשנחת הגל, נחתה גם בטני. הקאתי את כל השיירים שלא
הספיקו להתעכל. קינחתי בנוזלי המרה, ולבסוף הקאתי סתם אוויר עד
שסרעפתי התעייפה ונדמה. פעולת ההקאה הייתה עבורי משימה לא
פשוטה, פחד גדול הכה בי כשקנה הנשימה התכווץ ואפשר לושט לפלוט
מבלי לחשוף את הריאות להצפה. שניות אלה של דום נשימה היו עבורי
כמוות בחניקה. הכיתי באגרופי בדפנות תא השירותים, כזועקת
לעזרה, אך איש לא היה שם, אף לא ילד צועני רדום. דממה. כמו
הדממה ההיא המעיקה בחדר חוליו של אבא, כמו דממת חשכתו של הליל.
כאב ראש פשט במעלה עורפי ופמפם בצדי הרכות. יצאתי בעילפון
מהתא, שטפתי פנים והסנפתי מים, אם יש משהו השנוא עלי זה לחוש
את הקיא בנחיריים. חזרתי למושבי ונשמתי עמוקות, ידעתי שאין מי
שיעזור לי לצלוח את המשבר. אני הילדה וההורה של עצמי. ורק
דמותה המעורפלת של שרה הייתה שם עבורי, ואם לא ממש דמותה אז
זיכרון היותה. הביטחון היחיד שמישהו נסך בי אי פעם הייתה אהבתה
החמימה של סבתא שרה, שטיפלה בי בשארית ספיקת לבבה ברכבת
למוסקבה.  
 
אישה צועניה אחת פקחה את עיניה כששבתי למושבי, היא חייכה אלי
חיוך משובץ בכתר זהב וקראה לי בידה. ניגשתי אליה. היא שלפה
צעיף צבעוני, פרמה איזה קשר והוציאה ממנו תרמוס. מזגה לי תה
והציעה ביסקוויט. איך היא ידעה? תהיתי. איך היא ידעה למה אני
זקוקה? אין לי תשובה. על ברכיה נם ילד כבן ארבע או חמש. שתיתי
את התה המהביל ובלעתי את הביסקוויט הפריך, והבטתי בעיניה
המדהימות. היא חייכה אלי והניחה יד מקושטת בתכשיטים על מצחי.
ליטפה את ראשי בברכה ושילחה אותי אל החיים. בפעם הראשונה בחיי,
נמלאו עיני דמעות כמחווה של התרגשות לגילוי  חיבה מאישה זרה.
נשקתי את ידה. הסרתי טבעת כסף פשוטה ויחידה והענקתי לה אותה.
היא חייכה אלי בשיניה המשובצות וסירבה בדחיפה קלה של כף ידי.  


השחר הצפוני החיוור העיר את האי הציורי. גגות הרעפים של העיר
וויסבי זהרו באודם אלמוגים מעל לרכסים הירוקים. ככל עיר צפונית
גם זו התהדרה בטירה בצורה בחומת אבני אפור פחם. השמש, החבויה
בשמיים גבוהים מאלה שהורגלנו להם בקו המשווני, התעוררה לאיטה
לבוקרו השלו של יום ראשון. לא בכדי מצאתי עצמי בשבדיה הרחוקה.
היו אלה ספרי ילדים מתורגמים משבדית לרוסית עליהם גדלתי וסרטיו
הנפלאים של גדול הבמאים שהערצתי, בהם צפיתי בנעוריי העבריים.
שבדיה על כל נפלאותיה היתה עבורי הגשמת פנטזיות רחוקות. אני
תמיד מתגלגלת בסופו של דבר אל הכמוסים שבצפונותיי.

צעדתי על הרציף לאורך הים הצפוני, שהביט בי ברעננות מתנשאת
כזאת, ולנגד עיני ריצד געגוע למראה המוכר של דקלים סתורי שיער
שקיבלו את פנינו כשנחתנו אני ואימא בשדה התעופה בן גוריון. כמה
רחוק היה ממני כעת חוף ימה התיכון של ארצי, זו שעטפה אותי
בפסגותיה ובשפלותיה. האדמה שאימצה אותי אל חיקה, הבית האמיתי
היחיד שידעתי מאודי. הבית שהקמנו אימא ואני, שהתרחב והפך
למשפחה של ממש עם אבא חדש ואחים קטנים. לראשונה בחיי ידעתי
באופן פשוט וברור מי אני ומאין באתי. ואולי לא בכדי היה הדבר
שהצפנתי עד גוטלנד כדי לפגוש את ברגמן, הבמאי הקשיש, היושב לו
בבדידותו הקורנת בפסגת העולם, וכשהייתי במרחק של כמעט יריקה
מהגשמת החלום החלטתי לסגת. אור היום, הריחוק והגעגוע למוכר
עטפו אותי ברגע של שפיות, או אולי איזו ארציות פרקטית פשוטה
התגנבה לתודעתי. חוויות השייט בעלטה והלילה הלבן שעבר עלי לא
הותירו בי איזה רצון לחפש תחבורה לקצה השני של האי. נטשה אותי
חוצפת הנעורים ואומץ לב התועים. כל שרציתי היה חום אנושי מוכר
ומיטה חמה בחדר מואר.

מצאתי עצמי מול עץ נהדר עתיר אגסים בשלים בחספוסם החום, כמו
פליטי רנסאנס מקערת הפרות של קרוואג'ו נחתו על האדמה הדשנה
שתחת העץ. מילאתי התרמיל בפירות העסיסיים, ניגבתי אחד בשרני
בדש מעילי, נגסתי בו ביראת כבוד וגמעתי את מיציו. במרחק של כמה
פסיעות הבחנתי בשלט המבשר על מודיעין תיירים, ובלעיסה נמרצת
ניגשתי לברר מתי יוצאת ספינת הלילה בחזרה. אחר כך ניגשתי
לטלפון הציבורי וחייגתי לחברת התעופה. הגיע זמני לשוב לארצי
החמימה. עם ברגמן אשוב ואפגש עוד פעמים מספר באולמות חשוכים
מול מסכים מוארים בפנטזיות. העולם האמיתי חיכה לי שאושיט את
ידי ואתחיל את החיים. את חיי שלי.

"גם אם איוורש ואהלך שחוח והיה הלב למשואות זרים, האוכל לבגוד
בך, האוכל לשכוח, האוכל לשכוח חסד נעורים?"
(מתוך "כינרת" מאת רחל, לחן: נעמי שמר).


לזכרה של סבתי האהובה סופיה שרה אייזנברג 1985 - 1920.

(הוצג בסדנה הארבעים ושתיים תחת השם "הושיטי היד וגעי בם").