לפעמים אני מרגיש שאני ממש יכול לנשום אותה. אני בא אליה
בלילות, רואה אותה שרועה במיטתה, כמעט חסרת ישע. הוא בא והולך,
הגבר שלה, רוב הזמן הוא בכלל לא שם. אני צופה בה אז, שוכבת
בתחתוני בוקסר עם פטריות אדומות מצוירות וגופיה ורודה עם
נצנצים, פטמותיה זקורות לאור ירח. היא שואפת אותי, והיא אפילו
לא יודעת שאני שם. אני מהופנט מהיופי שלה, משולהב מגופה
השברירי. אם אי פעם גרמה לי מישהי להרגיש שאני חי, אבל ממש חי,
באופן אירוני זה דווקא עכשיו, שנה וחצי אחרי שהכריזו עליי
באופן רשמי כמת.
לפעמים אני שוכבת במיטה, בוהה בתקרה ומרגישה כל כך בודדה. עוד
פעם אנחנו רבים ואחר כך משלימים במעין רוטינה שלא נגמרת. כל מה
שאני יכולה לעשות באותם רגעים זה לחשוב עליו ועל מה שהיה לפני
דקות ספורות ולבכות. לפעמים כל כך קר לי, שגם כשאני סוגרת את
החלון, אני מרגישה כאילו נמצא בחדר משב רוח קר.
לפעמים, כשאני מביטה בחלון לתוך הלילה השחור ומשתוקקת להתמזג
לתוכו, מביטה עליו צועד במדרכה ומתרחק ממני, אני מרגישה כאילו
מישהו נמצא בחדר ובוהה בי. ממש זוג עיניים שנעוצות בי. לפעמים,
אני חושבת שבגלל שאני משתגעת מגעגועים, אני מדמיינת דברים.
נראה לי שזה קורה סתם כי אני רוצה כל כך שהוא יהיה איתי. אני
יודעת שהוא מסוכן, אני יודעת שהוא לא טוב לי, אבל קשה לי
להרפות ממנו, ממש כאילו היה גזירה משמיים.
כשעוד הייתי, נהגתי להעביר הרבה מהזמן בחדר, לבד מול המחשב.
לא היו לי הרבה חברים, למען האמת. תמיד הייתי הילד הממושקף
והבודד, שיושב בקצה השני של הכיתה ומסתכל בקנאה לעבר כל
המקובלים והכוסיות; מת להשכיב איזו אחת מהן או להקפיץ שוט
טקילה עם החבר'ה ואחר כך לעשן גראס ככה סתם בשביל לראות על מה
כולם מדברים, ולהרגיש אפילו לרגע שאני אחד מהם. כמובן שבסוף
שום דבר מהתכניות האלו לא התגשם. איכשהו תמיד הייתי מוצא את
עצמי ביום שישי בערב גולש באינטרנט, כשכל הכיתה הייתה במסיבת
בריכה אצל דנה הג'ינג'ית, קורא סיפורים כחולים בבמה חדשה.
כשהייתי מגיע לקטע המרגש, שבו הגבר השרמנטי דוחף את הזין הגדול
שלו לכוס העמוק של הבחורה, הייתי כורע על שתי ברכיים על הרצפה
מול המחשב, שולף את שמוליק ומשפשף אותו חזק, שכל השכונה תשמע
מצידי. ברקע הייתה מתנגנת אז איזו להקה אירית משנות התשעים
והסולנית הייתה צורחת את הפזמון בשעה שהייתי גומר על השטיח
האפור.
מאז שעברתי לדירה השכורה הזאת, שזה קרה לפני בערך חצי שנה
כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, אני מרגישה פה חוסר מנוחה. למרות
שהדירה מרווחת וממוקמת באזור טוב, הדירה נורא זולה משום מה.
טוב, אין לי כוח יותר לחשוב מחשבות. נראה לי שאני אלך לישון.
אני שוכבת על המיטה והעיניים שלי מתמקדות בשטיח האפור מקיר
לקיר שקיבלתי בירושה כשנכנסתי לפה. משום מה, לא משנה כמה אני
מנקה את השטיח המעפן הזה, יש איזה כמה כתמים גבישיים כאלה
שמסרבים לרדת. נראה לי שאני אביא לכאן מנקים מקצועיים או משהו
כזה. פעם אחת רן כמעט והחליק על אחד הכתמים האלה. הכי מצחיק,
זה שחשבנו שזה קרה באמצע אחד הזיונים שלנו על השטיח... יש לו
את הקטע החייתי הזה לפעמים, אז הנחתי שזה די הגיוני שהוא ישאיר
סימנים אחריו.
מה שמוזר זה שגם כשאני איכשהו מצליחה לנקות את הכתמים האלו, זה
נראה כאילו למחרת הם חוזרים כבמטה קסם...
ממש לא הייתי מוכן ללכת כשהגיע הזמן. זה היה עוד יום שישי
שרוף, שעמד להיהפך לבוער מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. דווקא
הפעם לא קראתי עוד סיפור פורנוגראפי במחשב, ממש לא. חברים, אני
כבר שדרגתי את עצמי לאינטרנט מהיר אמיתי, בחסות חברת
'נו-תביא-זיון', ובדיוק עשיתי את הצעד הטבעי והצפוי של לעבור
לפורנו כמו שצריך, של הגדולים. מה לא הורדתי? תיכוניסטיות
רוסיות חרמניות עם דוד בוריס המשופם, עקרות בית משועממות עם
שני שרברבים כושים עם שטרונגול עקום. סאדו, מאזו, גמדים, בעלי
חיים. אוראלי, אנאלי, בנאלי, ספונטני, שרמנטי רגיש ובעל חוש
הומור. המורדים היו כיפה אדומה לעומת מה שהעיניים שלי ראו
בשבועיים בלבד של אלף חמש מאות קילוביט לשנייה.
עד שבאותו יום שישי כבר הרגשתי שאני ממצה את עצמי. כל הסרטים
שהתחלתי להוריד כבר היו כאלו שראיתי, או שסיפרו לי עליהם בעבר.
כל קובץ שכבר היה משהו חדש פתאום לא עלה. ושמוליק המסכן, אדום
משפשופים, כבר עוד שנייה איים להכריז שברו את הכלים ולא
משחקים, ולהפסיק להתייצב לדום כל פעם שזוג רגליים ארוכות נפתח
לי מול הפרצוף. בסוף, כשכבר מצאתי את הסרט האחד שאיתו תכננתי
לגמור, הרגשתי שאני לא יכול להחזיק את עצמי יותר. על המסך היו
בלונדינית רטובה וחמישה שוודים, אחד מקדימה אחד מאחורה, שניים
ביד ואחד בפה. כשהאחרון התפוצץ לה על האף, הרגשתי גם אני את
הנוזלים מטיילים במעלה הגוף ובום, מתפוצצים לכל עבר. שפריץ אחד
אפילו נחת על אחד הכבלים, ממש ליד החיבור למחשב, מה שהתחיל את
הקצר שקיצר לי את החיים. את השאר אני כבר לא ממש זוכר, רק
שהתעוררתי עם שמוליק נפול מתמיד, ומלפניי אור לבן וגדול.
כבר מזמן לא היה לי סקס כמו שצריך. אולי בגלל שרן כבר לא
משקיע, שכל מה שאכפת לו זה לגמור ודי, והוא בכלל לא מתחשב בי.
יותר מידי פעמים מצאתי את עצמי אחרי הזיון כשהוא כבר בחלום
העשירי שלו, הולכת לא מסופקת לשירותים ומביאה ביד. לעזאזל,
אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שגמרתי איתו. אחר כך הוא
מתעצבן על זה שאני בוכה לידו במיטה ומעירה אותו. יאללה, אני לא
מבינה למה אני בכלל צריכה את כל החרא הזה ולסבול את ההתנהגות
המגעילה שלו כלפיי, כשבפקולטה שלי יש כמה בנים ממש חמודים שהיו
מתים שאני בכלל אסתכל עליהם. למה אני כזאת מטומטמת לפעמים?
נותנת לגברים לדרוך עליי ולהשתמש בי. לעזאזל, כל כך בא לי
עכשיו שמישהו יבוא, שאני אזיין אותו בטירוף ויעשה לי את הגמירה
של החיים ורק אם ממש יבוא לי, אני ארחם עליו ואשמור אותו בצד.
מה בכלל ביקשתי? אלוהים, אם אתה נמצא שם למעלה, אני מבקשת שפעם
אחת תעשה שמישהו יבוא אליי ויעשה לי לגמור כמו מטורפת!
בחיים לא עשיתי סקס אמיתי, אלא אם כן יד ימין נחשבת. גברי,
המלאך שלי, ניסה לפצות אותי על זה כשהגעתי ללמעלה. הוא שמע
שאני אוהב לקרוא, אז הביא לי הרבה א.ב. יהושוע, עמוס עוז, רם
אורן וגם קצת דאנטה וניטשה, כשרציתי דברים רציניים יותר. הוא
רק לא הבין שאני בכלל התרגלתי לקרוא חומר מסוג אחר פה בארץ,
איף יו נואו וואט איי מין (עם דגש על המין). בסוף נראה לי שהוא
באמת הבין, כי יום אחד הוא אמר שמחזירים אותי למטה.
"יש לך עוד עבודה", הוא חייך אליי בפה מלא שיני זהב, וצבט לי
בביצים.
ואני, שעליתי השמיימה בגיל שש עשרה וחצי, בתול כביום היוולדי,
ידעתי שאין מה לעשות. אני חייב לזיין בשביל לגאול את נפשי
המיוסרת, ויפה שעה אחת קודם.
הבעיה היא שבפיצוץ הגדול הזין, לא נעים לומר, נפל לי לגמרי,
ואני מתכוון מילולית. כשירדתי לארץ נאלצתי להחזיק אותו מדמם
ונוטף זרע תמיד.
"איך אני יכול לזיין ככה?", שאלתי את גברי. "לעזאזל, לא מספיק
שאני מת ואני בתול ואני לא מסתובב פה עם 70 בתולות בגן עדן כי
אני חנון תל אביבי ולא שאהיד מעזה, גם לקחת לי את היקר מכל!?"
גברי חשב. "טוב, תוכל לחזור לגן עדן ולנוח על משכבך בשלום רק
אם תגרום לבחורה לגמור".
"אבל איך אני אעשה את זה בלי זין?"
"יש דרכים...", הוא חייך ולא פירט ופשוט בעט אותי לאדמה.
טוב, כל הדיבורים האלה על סקס. לא פלא שאני לא מסוגלת לישון
כבר כמה לילות. אני חייבת להתפרק קצת. אני שוכבת על המיטה, על
הגב. כל החדר חשוך. דממת מוות. אני מתחילה לדמיין דברים. אני
נוגעת בעצמי, מלטפת את כל אותם איברים שרן אוהב כל כך ללטף.
אני שקועה בעצמי, לא שמה לב לדבר. ופתאום אני מרגישה דגדוג קל
עובר בתחתית בטני. אני מצחקקת. שוב הדגדוג, הפעם עובר בכל האגן
שלי. מה קורה פה?!
ימים ארוכים העברתי בלצפות בה נוגעת בעצמה. הכרתי כל נים
בגופה, כל וריד שהזרים והוציא דם מהאיבר החושני והרטוב להפליא
שלה. זה התחיל קצת אחרי שגיליתי שאימא ואבא כבר לא גרים בדירה,
ובמקומם באה אלת המין הנימפומנית הזו, בלונדינית אמיתית, בדיוק
כמו בסרטים שהורדתי בקאזה. את המנוחה שהם איבדו יחד איתי, אני
מצאתי מחדש כל פעם שרק הסתכלתי על האצבעות הארוכות והמגרות
שלה, מטיילות לאורך ולרוחב החלק התחתון של הגוף, מחפשות את
אותה נקודה חמקמקה שתגרום להכל להתפוצץ. בשלב מסוים כבר נמאס
לי להיות פסיבי. דמיינתי את גברי בעיני רוחי, צובט לי שוב את
הביצה השמאלית, קורץ בסדיסטיות, מחכה שאני אשרוק. הבנתי שזה
עכשיו או לעולם לא. אלוהים בכבודו או בעצמו ישב לי על הזין,
חיכה לצעד הבא. וזה לא איחר להגיע. עכשיו אני לידה בלילה,
והחדר שלה חשוך כולו. אני מפשיל מכנסיים, שולף את חברי משכבר
הימים שנח לו בתחתונים (מבעס להחזיק אותו כל הזמן ביד) ומתקרב
אליה. מכוון את עצמי לנקודה המוכרת... ונאדה. אין כלום. האוויר
היה יכול להשפיע עליה יותר ממני. והיא? מצחקקת להנאתה. מה
נסגר?!
אני מרגישה רעידות כאלו בתוכי, הרעידות המוכרות והגוף המפרכס
ומידי פעם חולפים גלי קור פנימיים שאני מכירה אבל מידי פעם
מבליח גם איזה גל קור חיצוני, מרפרף כמו נוצה ולפעמים יש לי
תחושה מוזרה שהוא נכנס פנימה. אני מתחילה לגנוח ואט אט מאבדת
שליטה על עצמי ועל הגוף שלי. משום מה אני מפסיקה לגעת בעצמי
ואני מרגישה את הדגדוגים האלו שוב ושוב משתלחים בי ואני לא
מבינה למה ואיך זה קורה? פתאום אני מרגישה קרירות חולפת על
בטני, בין רגליי, בשיערי... אני מזדקפת בבהלה.
"מה קורה פה?", אני שואלת בקול, כולי רועדת מפחד.
"אני מצטער אם הפחדתי אותך, זאת לא הייתה הכוונה שלי"
"מי זה? איפה אתה מתחבא? בארון? במרפסת? מי זה? שוב רן?"
"חי חי חי... לא, זה אני, בני. פעם זאת הייתה המיטה שלי שאת
ישנה בה. פעם זה היה השטיח שלי שאת דורכת עליו ופעם, זה היה
הבית שלי"
"מי אתה?"
"אני בן 16.5 כבר שנה וחצי מאז שנפטרתי. אני כלוא עכשיו בין
החיים למתים בעולם הרוחות"
"די! תפסיק לעבוד עליי!"
"אני לא עובד עלייך. אני כבר שנה וחצי מחכה שמישהי תבוא לכאן
ותלמד אותי על סקס אמיתי ולא רק פורנו של אינטרנט וסוף סוף
הגעת. זה אני שנגעתי בך מקודם ואני רק רוצה לעשות לך טוב..."
"תתגלה לעיניי..."
"אני לא יכול. אני יכול רק לגעת בך. אני שקוף, את יודעת. אף
פעם לא ראית סרטים? עושים את הרוחות חצי שקופות רק כי זה דבילי
לדבר לאוויר. בעצם זה כמו שאת עושה כרגע..."
אני נשכבת לאחור, מתמסרת לרוח המשונה שלוקחת את קספר בסיבוב
לאחור באלכסון. עד מהרה אני מפרכסת ורועדת כאילו קיבלתי מכות
חשמל. אני צועקת וגונחת כמו שמעודי לא צרחתי. הוא מצליח לדגדג
את כל הנקודות הנסתרות והגלויות כולל אלו שמעודי לא ידעתי על
קיומן, מזרים דם לכל איבריי במהירות עצומה עד ש...
עד שאני גומרת בעוצמה כמו שמעולם לא גמרתי.
וככה, עם מבט מטומטם על העיניים אני מושיטה את היד בקושי לשידה
לקחת את השוקולד שאחרי ומצליחה ללחוש: "תודה..."
"אין בעד מה..."
"תבוא בכיף כל הזמן... מי צריך גבר או ויברטור כשיש לי רוח
מדהימה וחרמנית שלא צריך אפילו לספק אותה?!"
ושוב נגלה מעליי האור הלבן הגדול. אני נגאל, ועם הגאולה אני
גם מרגיש משהו חזק צומח ומזדקר לי בין הרגליים. עכשיו אני אוכל
לנוח על משכבי בשלום בכדור הארץ, ובו זמנית לנצל את כל
הטקטיקות החדשות שלמדתי בגן העדן. יצאתי גבר, אחושילינג גבר.
עכשיו אני מבין על מה ולמה נאנחו כל הגברים האירופאיים האלו
בסרטים שראיתי. ובדיוק כשאני מביט למעלה, מתכוון לצעוק בקולי
קולות:
"יש אלוהים!", ולתת לו למשוך אותי חזרה אל הלא נודע, אני קולט
את עלמת חלומותיי שבאה זה מכבר לגור בביתי, כשמבט מבועת ומפוחד
על פניה.
זה היה רן, עומד בפתח הדלת. הוא חזר מהכפור, בדיוק בשביל לראות
אותי מגיעה לשיאים שהוא רק יכול היה לחלום על להביא אותי
אליהם.
"ראית הכול?", אני שואלת אותו, זיעה קרה נוטפת על המצח שלי.
רן מהנהן בסדיסטיות.
"מי צריך גבר, הא?", הוא מסנן מבין שפתיו, כמעט יורק לעברי,
"עכשיו אני מבין מה עשית כל הזמן הזה שלא הייתי פה. כל הבכי
המדומה הזה, הכול היה שקר. הנה, אני רק מסובב את הראש ואת כבר
מזדיינת עם... רוחות? מפנטזת על כל מיני דברים סוטים, כל דבר
רק לא להיות איתי".
"לא, רן, אתה לא מבין... זה לא כמו שזה נראה".
הוא מתנפל עליי כשהמבט החייתי הזה שוב בין העיניים שלו, לא
עוצר לשאול יותר מדי שאלות. הוא מפיל אותי על הרצפה, אוחז
בחוזקה בירכיי וראשו טמון ביניהן. עכשיו אני מבינה שהוא לא
התכוון לנשק או לענג אותי, אלא להחזיר לי על הצער שהוא חושב
שאני גרמתי לו. והכאב, הכאב כל כך חזק, שאני לא יכולה לסבול
אותו.
אני יושב איתה בגן העדן, מנדנד אותה על ענן. היא לא נראית
מאושרת במיוחד, אפילו שסוף סוף אנחנו ביחד, מוגנים מגברי, רן
וכל שאר העולם. אני מנסה להגיד לה שעכשיו אני יכול לתת לה את
כל האושר שהיא רק רוצה, ושזה לא נורא שהיא לא תחיה יותר שם
למטה, גם ככה הכול שם מזוהם ומלא רוע. אבל פה, כשאנחנו רק
שנינו, מה יכול להיות רע?
"אני אוהב אותך", אני אומר לה, ונושק לה בעדינות, חושב על הפעם
הבאה שאני אגרום לה לגמור.
"אם הוא רק היה יודע איזה מחיר שילמתי בשביל האורגזמה הזו",
אני חושבת בצער, כשהוא מנדנד אותי על הענן, מעבירה אצבע על
איפה שפעם ישב לי הדגדגן, נזכרת בנשיכה של רן.
"זה הכוס של החברה שלי, ואף אחד לא ייגע בו חוץ ממני", רן צעק,
ובני? בני כבר היה ברקיע השביעי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.