התעוררתי הלילה, בדירה הלונדונית השכורה שלי, המרוהטת בפשטות
והמלאה בכאוס המוחלט שמכתיבים חייה של סטודנטית שצריכה גם
לפרנס את עצמה, מנקישת הרוח בחלון. נקישה שהחזירה אותי, כן,
כמעט חמש עשרה שנים אחורה. אבל אז, לפני כמעט חמש עשרה שנים,
הייתה זו נני, הכלבה, שנבחה בפראות באישון לילה, ואתה, ולא
רוח, שנקשת בחלון, מרחף מולי בחיוך שובב שהשקיט אותי אפילו
מבהלה מפרצוף זר באמצע הלילה. אפילו היום, קיוויתי שאולי
בבואתך שוב תרצד מולי, שאראה שוב את ידך מושטת אל ידי, מזמינה
אותי שוב לאותו הטיול, שאראה את אותו החיוך שאף פעם לא פסקתי
מלאהוב. ולהתגעגע. אני יודעת, בפיכחון של בחורה בת עשרים
ושמונה, שאתה אף פעם לא תשוב לדפוק על חלוני, ושהשנה שלנו יחד
לא תחזור. אנו חדלנו מלהתקיים באותה בועת זמן כבר לפני שנים.
היינו חייבים לחדול. זה היה הרסני, בשביל שנינו, אם לא היינו
פוסקים, ובכלזאת. השנים שעברו עידנו את הכל, והותירו בי רק
זכרונות שששורפים בורוד רך. ורוד כמו סיגריות המסטיק שהיינו
מעשנים יחד. אתה ודאי תחייך אם תיזכר בפרצוף החצי תמה-חצי נוזף
שתקעתי בך, ובידיים שהעלתי למותניי בתנוחה שאין לה שתי פנים
כשהוצאת בטבעיות חפיסת סיגריות קלועה מקש והצעת לי סיגרייה.
איך היית מרכך אותי. הפרצופים הנזעמים שלי שלי היו נמוגים
בשניות למולך. גם היום הזיכרון שלך עוד מרגיע אותי. ישבנו אז
שנינו והצתת לי סיגרייה וגם לך אחת, והפרחנו יחד עננים של עשן
ורוד-סמיך, וכשנגמרה הסיגריה היינו לועסים את בדל המסטיק
החמים. אחריי שעזבתי התחלתי לעשן סיגריות של טבק, מגולגלות,
שיש בהן מעט מהטעם המתקתק ההוא, אבל לא מצאתי דבר שדמה
לסיגריות המסטיק שלך. קשה לי להאמין שעברו כל כך הרבה שנים.
הזכרונות שלי עדיין צבועים באותם צבעים בהירים, בוהקים, באותה
חיות, כאילו לא קרו הדברים לפני יותר מעשור. אני זוכרת את
הלילה הראשון, את לונדון החשוכה זרועת האורות המהבהבים, את
הגוון המדוייק של האפילה מחוץ לחדרי ואת אבקת הכוכבים. אני
זוכרת את הריחוף הראשון, המהסס, את היד החזקה שהושטה לתמוך בי,
את המסלול המדוייק, הסיבוב אחריי הכוכב השני מימין. אני זוכרת
את הטיולים שלנו, איך גילינו שבילים נסתרים, מערות נפתלות,
נבכי יער. אני חושבת עכשיו, שבטח הכרת את כולם הרבה לפני שאני
הגעתי, ובכלזאת, היית שותף מלא לפליאה שלי, לאותה שמחה ילדותית
של למידה וגילוי, שמעולם לא חשתי בשנית. אל תצטער פיטר. אני
הייתי חייבת להתבגר. הייתי חייבת לחזור, לעזוב אותך, הייתי
צריכה שתגיד לי ללכת. אתה ידעת, כמוני, ואולי אפילו יותר טוב
ממני, שזה לא ימשך, שאנחנו לא נוכל להיות יחד לתקופה ארוכה,
שלא לדבר על חיים שלמים. אין לי חרטות, גם כשאני בוכה עכשיו
בכאב גדול, כאב שמרעיד אותי, שעובר בי מנקבוביות העור ועד
ללשדיי עצמותיי. זהו לא כאב של פגיעה. זהו כאב של חוסר אונים,
של השלמה, של קבלה. הדברים קרו כי כך הם היו אמורים לקרות.
ואתה הרי מכיר אותי, תמיד היה לי קשה להשלים עם המציאות כפי
שהיא, תמיד קואורדינטות הזמן שלי לא תאמו לשאר העולם. ולא רק
איתך. גם עכשיו. תמיד. היית לי פיטר, החוויה המשמעותית והטובה
בחיי, זו שהיה בה את מלוא הקסם, זו שהשאירה את החותם החזק
ביותר. החיים שלי היו, גם איתך וגם בלעדייך, מעניינים ולא
שגרתיים, תמיד המשכתי בתוואי הגלים, העליות והמורדות. היו לי
אהבות גדולות ואכזבות גדולות. אינספור בקרים התעוררתי במיטות
זרות, קרות, ריקות או מול פנים שלא הכרתי והיו גם את אותם
בקרים חמימים, כשהמיטה הייתה מוכרת ואת בטני ליטפה זרוע אהובה,
מנחמת. אבל אותך, את הלילות איתך, את עוצמת הרגשות, החושים
המחודדים, ההזדככות המוחלטת, האקסטזה, הרגעים הטהורים האלה...
אותם רגעים שבהם רק הרגשתי, שבהם אספת אותי אליך והחזקת אותי
והיית מוגנת ושלמה, הרגעים שהצלחתי כולי להיות בתוכם, להתלכד
עם הזמן מסביבי, איתך. אף פעם לא הצלחתי לשחזר. ואתה, לפחות
הוכחת לי שקיימים רגעים כאלו, ואני ממשיכה לחפש את נקודות הזמן
האלה, וגם אם לא אמצא, גם אם לא אתקרב אפילו, תמיד יהיה לי
זיכרון המגע שלך. בעיניים של ילד, שהחברה לא בילבלה ולא
הכתיבה, אהבת אותי. חסרת גבולות, חסרת תנאים הייתה האהבה הזאת.
אני הייתי, מי שהייתי אז, חומר גלם בלתי מעובד עד כדי כיעור,
חסרת צורה ועידון, ומבולבלת, עם יתמות תהומית ועצב בעיניים
וככה. ככה אהבת אותי. אתה לא יודע כמה היית בשבילי. ואולי,
אולי זו הייתה הבעיה. הטוטאליות המוחלטת של הקשר הזה. אני
נאחזתי בך אז כגואל שלי, המושיע שלי, האבא והאמא שאף פעם לא
היו לי. אבל אני באתי ממקום של חסר, של תהום עמוקה מדיי, ואני
כל כך, כל כך רציתי שאתה תמלא הכל, שתאטום את כל הבורות,
שתחליק את כל החריצים, שתפתח לי דף חדש, נקי. שתמחק לי מטענים.
ואיך הפלתי עליך הכל, מטען טעון, כבד כל כך, הצרכים הבלתי
נדלים שלי שגם כשנתת הכל זה לא הספיק לי. אני מצטערת אם הייתי
לך לעול, ולא נתתי כלום בחזרה. הייתי מפורקת אז, שברים-שברים,
כל מה שנתתי היה מעוקם וכל הכוונות שלי התעוותו כשיצאו לפועל.
באמת רציתי שתהיה מאושר, חשבתי שאני יכולה לעשות אותך כזה. אני
יודעת פיטר, שלמרות החזות המאושרת, הקלילה וחסרת הדאגות שלך,
למרות שעשית מה שרצית ונמצאת במקום שרצית להיות בו, למרות
הילדים האבודים שלך, ובנות הים והמרחבים האינסופיים לשיטוטים
והרפתקאות שהיו לך... כל אלה מעולם לא עשו אותך מאושר. תמיד
נותרה בך כמיהה למשהו שלא היה בנמצא. הן הבחירה שלך באותו בית
קומות ישן בלונדון, בחלון חדרי, לא הייתה מקרית או אקראית.
ובעצם, אני לא יכולה לדעת. אולי היו עוד ילדות שהבאת אליך,
שנקשת בחלונן, אבל זה כלל לא משנה. ואני, הו פיטר, איזו בחירה
משונה. אני מקווה שלפחות עכשיו, בחלוף השנים, יש לך זכרונות
טובים ממני, שאני לא טעות נוראית שהביאה לך רק כאב וקושי
ונדודי שינה. הכוונות שלי היו טובות, באמת. אני יודעת שהייתי
מבלבלת, נראיתי כלפיי חוץ כל כך בוגרת ומחושבת ושקולה. וטיפלתי
בילדים האבודים שלך כמו אמא, בישלתי ארוחות וניקיתי והשכבתי
לישון וסיפרתי סיפורים ותיקנתי בגדים וקינחתי אפים נוזלים
וניגבתי דמעות וחבשתי פצעים, גם שלך, וזו לא הייתה הצגה, עשיתי
את מה שחשבתי שיתאים, שיועיל. אבל הייתי בעצמי עוד כל כך קטנה.
כל כך רציתי שיגדלו קצת אותי. ואתה גידלת אותי קצת, באופן
שהשרה בי ביטחון שהולך איתי גם היום, אבל אז, היה שם עוד משהו
לא בשל, לא משלים. הייתה שם עוד מלחמה גדולה בתוכי ואני לא
רציתי שתשתתף בה. לא רציתי לפצוע אותך. אני מקווה שאתה מאושר.
זה כל מה שייחלתי לו, שתהיה מאושר, אפילו יותר מלעצמי ביקשתי
בשבילך. והיה שם חלון ההזדמנות שלך, אני חושבת שאפילו היית ער
אליו, ואני פיללתי שלא תשים לב אליו שתתן לו לחמוק, לחלוף,
שתסתפק בי. אני יודעת היום שזה היה החלון הנכון שלך. אבל אז
הייתי אנוכית. ולילי. לילי הייתה נפלאה. יפה ושקטה עם עיניים
חומות עמוקות ושלוות. היו בה רוגע ופשטות כזו נעימה, ביתית.
נכונה. היא הייתה חלק מהעולם שלך, חלק אמיתי ומבוסס והיא
הרגישה בבית. אני הייתי צוענייה שבונה לה בית בכל מקום בו היא
הולכת ואף פעם לא בטוחה אם היסודות שלה מספיק חזקים. תמיד
הרגשתי שהכרחתי אותך להתבגר, או לפחות עוררתי בך את המחשבה
הזאת, הבלתי אפשרית ובלתי קבילה או נתפשת מבחינתך. עדיין יש לי
את הנטייה הזו, לעורר באנשים אופציות שהן מסוכנות, לקחת אותם
לקצה או לפחות להראות להם את הדרך לשם. אני מקשה אני יודעת, זה
החלק הזה בי שמתנגד תמיד למה שיש והולך הלאה, מחפש אפשרויות
אחרות ולא רק לעצמי. אפילו אחריי כמעט חמש עשרה שנים לא הצלחתי
לחלוטין לשלוט או לווסת את המנגנון הזה. אני מצטערת שנפגעת כך
ממני. הדבר האחרון שרציתי היה להסב לך כאב. אני אוהבת אותך
היום פיטר, אהבה נטולת התשוקה של אותם הימים, אהבה כמו של
ספרים ישנים ותאורה מצהיבה, כמו של רהיטי עץ כבדים וכריות
נפוחות מדי, כמו של עצים זקנים שאי אפשר לחבק לבד, כמו של
מוסיקת חלילים ותבשילי קדרה. ואני לא אשכח, את היום בו החלטתי
להפתיע אותך בקטיף של פטל ובילית אחר צהריים שלם בלנסות ולשחרר
את הקוצים מהאצבעות חסרות המיומנות שלי. לא אשכח את הבוקר בו
התעוררתי לניחוח המשכר של השוקו שהכנת לי מפולי קקאו שאולים
ממטעי האינדיאנים. את החיוך השדוני, העיניים הנוצצות, קלות
התנועה, נשיקת האיצטרובל הראשונה שלי. את הכוכב השני מימין
והנקישה על חלון חדרי באמצע הלילה לא אשכח.

לעולם לא.