הוא השתהה מעט לפני שהתרה בה לנהוג כנוזל. במשך ארבע או חמש
השניות בהן לא דיבר, הוא צמצם את עיניו במאמץ מהול באירוניה,
כמי שמודע לחוסר התוחלת שבעמלו, כמו היה נמצא בעיצומה של כריית
מחצב זול ומאוס מתוך דבוקה של פסולת צמיגה שנתקשתה סביבו.
אחורי ירכיה התחככו בחול הים המתובל והקר ועורה עקצץ מעט. היא
כופפה את ברכיה אל בטנה ופיתלה את אגנה בסיפוק כשרמז לחיוך
ידעני נסוך על פניה. ברור היה לה באיזה פועל הוא עתיד להשתמש,
אך היה לה קשה לנחש את האופן בו הוא ישלב אותו במשפט; הינקוט
בשיטת הצווי הקדמוני? ("נו כבר, תזרמי!"), היבחר להפציר בה
כילד המתחנן למנת קינוח שניה? ("בבקשה... תזרמי איתי"), או שמא
מדובר ביריית פתיחה לנבירת אקספרס של פסיכולוגיה בגרוש? ("אז
תגידי, למה בעצם כל כך קשה לך לזרום"?).
"תזרמי", לעלע לעברה חלושות את הצורה הערומה מכל טקטיקה
ובאיטיות מפוהקת לחלח את שפתיו בלשון קהה מרוב שימוש.  


לזרום הוא הציע, אך התכוון בעצם
להתרפשות במים עומדים, בעברו הטחוב של הסכר.
"בואי לביצתי חמודה, להשתכשך בנוזל לא מוכר. לא לבד-
יהיו שם שיירי אנופלס, אולי גם ג'מוסים תועים,
כי אני נשאר כאן
ולא זורם איתך לשום מקום,
בחיים".