יושבת בחדר וחתכת,
יותר עמוק ויותר עמוק,
כבר לא יכולה לחכות שהדם יצא מחתך אחד,
וכבר חותכת במקום אחר,
לא מצליחה להפסיק,
יש לי קול בראש,
לא מצליחה לעצור,
רוצה יותר עמוק,
אבל אין לי אומץ,
לא יכולה לבקש עזרה,
אבל מנסה,
לוחשת: "שמישהו יעזור לי"
בחדר ריק, ריק מאנשים,
כל מה שיש זה את הקול הקטן,
חנוק במיליון דמעות שספוגות בכאב,

אין לי אומץ לבקש עזרה,
אין לי אומץ להיות חלשה,
אז חותכת,
יותר עמוק ויותר עמוק ועוד קצת...
ואז שאני חוזרת סוף סוף חוזרת לעצמי,
כל מה שאני יכולה לעשות זה לנגב את הדמעות,
את דמעות הדם שלי שספוגות בכל כך הרבה כאב,
ועכשיו מה שעובר בראשי זה:
"איזה ילדה טיפשה, אחרי כל מה שעבדת,
ברגע אחד, רגע אחד של חולשה הרסת הכל"

"לא מסוגלת לבקש עזרה, לא מסוגלת להראות חולשה"