בעל הקאנו הוא איש ערמומי עם אזנים גדולות. הוא חותר במרץ בנהר
חוטי חשמל סבוכים וצבעונים. אני יושבת בחרטום, ומדי פעם מראה
לו את הישבן. הוא, בתגובה, מצייץ ומנפנף באזניו הגדולות, וכך
אני זוכה לבריזה נעימה.
חם מאד בנהר, והפלסטיק שעוטף את חוטי החשמל נדבק אל המשוטים
בחוטים צבעונים, שדקותם לא מונעת מהם להפוך את החתירה לקשה
ביותר עבור בעל הקאנו. הוא נהיה אדם מהמאמץ, מזיע בטיפות קטנות
שנאגרות בשלוליות בכל אחד מכפלי גופו השמנמן והרופס.
ילד קטן עם רעמת שיער אדום ופנים שקופות מעט שוחה בכבדות נגד
הזרם ומציע שוקולד, בטריות, וביצים קשות בארבעים אגורות. אני
תוהה לרגע האם לקנות ממנו את כל המלאי כמחווה של נדיבות וחסד
שתשמח אותי אולי אפילו יותר מאשר אותו, טוב ליבי ואמצעי
מאפשרים לי לעשות חסד עם ילד מסכן, כתובת זמנית לרחמי. אבל
הביצים הקשות כמו גם שאר המוצרים, אינן בתוקף, אם לשפוט לפי
הריח, שלמיטב זכרוני לא היה מרנין מתחילת השיט עם בעל הקאנו.
מתי בכלל התחיל השיט? אינני זוכרת. כבר הרבה זמן שאני לא זוכרת
כלום, למיטב זכרוני. חוץ מהריח. הריח, הנהר, החום, ובעל הקאנו.
אני מחליטה לקלל את הילד, יותר בשביל לשמח אותי מאשר להעליב
אותו, עליונותי מאפשרת לי לקלל בלי חשש, ילד עלוב ומגוחך,
כתובת זמנית לשנאתי. זמנית מאד, שהרי איתי בסירה נמצא גם בעל
הקאנו.
לפני שאני מספיקה להוציא מילה, בעל הקאנו מסרב בנימוס. באמת,
הוא צודק, למה אני חייבת לפנות תמיד לקיצוניות. הילד צולל
ונעלם מן העין, ולאחר כשלושים שניות אני מבחינה בחור בקרקעית
סירת חיי. שוקו פושר וצמיגי מבעבע מתוך החור. בעל הקאנו מעיר
ש"סירת חיי" הוא ביטוי קצת מליצי בהקשר. באמת, הוא צודק, למה
אני תמיד חייבת להיות כל כך דרמאטית.
בעל הקאנו מחפש כלים לרוקן את הסירה. זרם השוקו מתגבר ובעל
הקאנו צורח. אני קוראת ספר נורא מענין שמלמד על טיפול בחיות
בית חסרות חוליות, ונורא לא בא לי להיות חברותית, מה גם שלא
ממש אכפת לי אם השרץ המתועב יטבע. השוקו הדביק מגיע לנו
לברכים. אני שמחה שלא קיללתי את הילד. בעל הקאנו מוציא מברשת
שינים בצורת מומינאבא, ומתחיל לשפשף במרץ את דפנות הסירה. כמה
פרקטי מצידו. אני מנסה להתרכז בספר, בעוד נהר השוקו מטפס
בחלקלקות למתני. בעל הקאנו שורק בחדגוניות. הצבע החום- אפור של
השוקו משתקף בשמים. זה גורם לי לרצות לבכות. אני מחייכת. צוללת
לקרקעית הסירה, ומוציאה חליפת בלטות שהחבאתי שם מזמן מזמן.
בלטות ירושלמיות איכותיות, לא מייצרים כאלה עוד. אני לובשת את
החליפה, ומטביעה את עצמי.