אני מרגישה את זה מתקרב.
זה נושף לי בעורף, מלטף לי את הגב, קופח על פניי והנה תכף זה
יהיה ממש כאן. אני מרגישה את הרוח הנגדית שבירידה למטה, לתהום
הסופית או האינסופית, אל העצבות התהומית שלי.
הבלמים נעלמו, אני כמעט משותקת, לא מצליחה להניע אף שריר, לא
מסוגלת לעשות דבר ורק ממשיכה להתדרדר מטה מטה במהירות הולכת
וגוברת.
ומסביב הרעש רק הולך ומתחזק.
אני מנסה להאחז באשליה של רוגע, משהו נחמד, משהו טוב. אבל
אפילו האשליה נמצאת מחוץ להישג ידי.
אני רוצה להשתחרר מהכל, להישען לאחור וליפול, לעצום עיניים
ולשכוח מכל מה שהיה שם מסביב, מכל מה שסגר עליי כשהן היו
פקוחות. אני רוצה למחוק את המציאות.
דף לבן, חדר לבן, עדיף מרופד.
אני רוצה לישון, להפסיק להרגיש, לא לעשות יותר כלום.
אני מתגעגעת לבית הפסיכים שלי. שם הייתי נורמאלית, הייתי בסדר
בערך, לא כמו כולם, עדיין מיוחדת, רק כמו עצמי, אבל זה היה
בסדר בערך.
אני מתגעגעת לכדורים, בכל מיני גדלים, בכל מיני צבעים, צורות,
בכל מיני מינונים, כל מיני השפעות, יכולתי לבחור לישון, יכולתי
לנסות להרגיש טוב או לא להרגיש בכלל, יכולתי לנסות למות.
ועכשיו,
עכשיו כלום.



                                                           
                 1.4.04