כשהייתי באמריקה, הייתי נהג טריילר בחברת הובלות. עוזר נהג
בצוות. אני ושימי. העבודה הייתה מאוד פשוטה. היינו מגיעים לבית
בקצה אחד של היבשת, מעמיסים אותו ופורקים בקצה השני שלה. בדרך
היינו מבצעים עוד כמה עצירות של העמסות ופריקות שכאלו. רוב
הזמן פשוט נהגנו בכבישים. כמובן שבאיזשהו שלב נדפק לנו המוח,
לדעתי גם ככה לשימי היו כמה בעיות עוד לפני זה, לא חשוב.
באותו יום סיימנו לפרוק באיזו עיירה נידחת בטקסס, שימי היה קצת
עצבני מכיוון ששולחן כתיבה אחד ניזוק לנו בדרך והיה בלאגן עם
בעל הבית. וכשהעמסנו ברחוב, ליד דירה של כושית אחת מבוגרת
שהעתיקה מגוריה לניו יורק, הוא כמעט ולא דיבר, רק העמיס
במהירות.

כשסיימנו להעמיס, שימי התיישב מקדימה ואני התחלתי סוגר את
הדלתות הכבדות מאחור. בעלת הבית הכושית הגיעה וביקשה שנעביר גם
את הילדה הקטנה שלה, היא אמרה שאין לה כסף לכרטיס טיסה בשבילה,
אבל אני פשוט זכרתי שכושים הם קמצנים. צעקתי לשימי שיבוא. הוא
מיד הסכים ואמר לי להביא ת'סולם, ולדחוף אותה מעל הכורסאות של
הסלון. דחפנו אותה בקושי כי המשאית הייתה מלאה לגמרי.

שימי אוהב שאנחנו ממלאים עד הסוף, הוא אומר שככה יש לו סיפוק
מהעבודה, שאנחנו לא כמו כל הסמיי טריילריים הענקים האלו
שנוסעים חצי ריקים כל הזמן. שימי הוא ממש מומחה, הוא עובד כבר
כמה שנים. תמיד כשהוא מדבר על נהגים אחרים הוא מדבר עליהם קצת
בזלזול, בכלל שימי מין טיפוס כזה שסומך רק על עצמו, וגם קצת
עלי, דבר שממלא אותי בגאווה.

אחרי שהכנסתי אותה בקושי, חצי על הגב, במין טריק ששימי לימד
אותי, היינו צריכים ממש להתאמץ לסגור את הדלתות, הטריילר היה
ממש מפוצץ. סופסוף שימי קצת חייך. "טריפ טוב הולך להיות" הוא
אמר בשעה שהניע, אחר כך נהג שעות בשתיקה בכבישים המפותלים,
לכיוון מזרח. ברקע שמענו מוזיקה חזקה כמו ששימי אוהב, יש לו
המון דיסקים של כל מיני להקות שאף אחד לא מכיר, המוזיקה הייתה
פסיכדלית לחלוטין במין גוון מחתרתי כזה. אני חשבתי כל מיני
מחשבות ונמנמתי, ממתין לטקס ההחלפה הקבוע.

שימי תמיד נוהג עד שהוא מתעייף, ואז עוצר בחריקת בלמים בטרק
סטופ אקראי, מטלטל אותי ואומר: "בוא נרד נאכל משהו, נתקלח
ותנהג קצת". תמיד כשהוא אומר את זה אני מזהה קצת חיבה בקול
שלו, שבדרך כלל נוטה להיות מאוד חד-גוני וקצר רוח, כי לשימי
אין סבלנות לאנשים טיפשים ואיטיים בתפיסה. אני מאוד אוהב כשהוא
מדבר אליי ככה ובכלל כששימי נותן לי לנהוג. סיפרו לי שהנהג
הקודם שלו היה רק מזיז קצת קדימה, אם בזמן העמסה המשאית היתה
חוסמת.

באותו יום אחרי שאכלנו ואני נהגתי, שימי נכנס מאחורה לסליפר
לישון. אף פעם שימי עוד לא עשה את זה עד היום. נהגתי עד שהייתי
צריך להשתין, שימי לא אוהב כשעוצרים באמצע הדרך להשתין, אבל
הייתי חייב, לא ידעתי אם להעיר אותו ולשאול לכן העדפתי להתאפק
עד שיקום.
כששימי קם אחרי שעתיים כבר ממש הייתי חייב. שימי הסכים למרות
שראיתי שהוא לא ממש מרוצה, אבל לא הייתה לי ברירה. הוא בדרך
כלל משתין במין בקבוק כזה תוך כדי נהיגה אבל לי אף פעם לא יוצא
פיפי ככה.
שימי אומר שעד שאני לא אלמד להשתין כמוהו אני לא אהיה נהג
אמיתי, אחר כך הוא טופח לי חזק על הגב ופורץ בצחוק, אלו הרגעים
היפים שלנו ביחד.

בזמן שהשתנתי, מתחבא מאחורי הגוף המתכתי הענק, מביט בצמיגים
הגדולים, שמעתי מאחורה קולות כאלו, מין דפיקות חלשות על הדלתות
האחוריות. ישר נזכרתי בילדה הכושית שמאחורה.
חזרתי אל שימי בריצה ואמרתי לו שאני חושב שהכושית בפנים דופקת,
אולי ניתן לה מים או משהו. שימי קצת עיקם ת'פרצוף כי הוא לא כל
כך אוהב כושים, הוא טוען שהם עצלנים קמצנים ולא נקיים, אבל הוא
אמר שאם אני רוצה אז שאני אתן לה. פתחתי מאחורה בזהירות שלא
יפלו דברים. הילדה הייתה קצת מפוחדת וראיתי גם שנפלה עליה שידה
של החדר שינה ושברה לה ת'יד. שימי הביא את הערכת עזרה ראשונה
וחבשנו אותה, ראיתי שהוא קצת כועס, כי כששימי מסדר את הסטאק
מאחורה כלום לא זז, אבל הוא לא אמר לי שום דבר על זה, רק אמר
שכדאי שתעבור לשבת בקבינה מאחורה, כדי שלא יהיו עוד נזקים,
והוא בינתיים יחשוב על משהו כדי שהאימא הכושית שלה לא תרגיש
בנזק כשנגיע. הוא אמר שאין לו כוח לעוד בלאגן, ושתמיד עם כושים
יש הכי הרבה בעיות.

שימי הוא מומחה להסוואת נזקים, פעם הצלחנו להרכיב שולחן שבור
לגמרי בלי ברגים מול הלקוח, בלי שהוא הרגיש. בברנז'ה של הנהגים
מסתובבים עליו סיפורים, אומרים שהוא הכי טוב מכולם בדברים
כאלו, וגם ברוורסים, ובכלל שיש לו המון ניסיון, שזה אומרים הכי
חשוב בעבודה כזאת, הוא ממש מכיר הכל.
הנחתי את הילדה הכושית בין התיקים בסליפר מאחורה, והמשכתי
לנהוג בשתיקה, דווקא היה לה ריח נעים כזה של כביסה. היא
התיישבה ולא צייצה כל הדרך למרות שבטח כאב לה.
שימי נמנם מקדימה ואני שמתי מוזיקת קאנטרי בתחנת רדיו מקומית,
שימי שונא מוזיקה כזו אבל פעם הוא אמר לי שאלו החוקים, שמי
שנוהג מחליט לאיזו מוזיקה מקשיבים. על הגבול בג'ורג'ה שמעתי את
הכושית קוראת ככה בקול חלש משהו.
היא רצתה פיפי. הסתכלתי על שימי, הוא הנהן, עצרתי. הכושית
ירדה בזהירות ונעלמה בתוך חורשה קטנה בצד הדרך. אני עמדתי
בשוליים הרחבים של הכביש ושימי אמר לי להפעיל ווינקרים כי כבר
חושך.
פתאום הוא הזדקף ואמר לי "סע, סע". רציתי להגיד שהילדה עדיין
לא חזרה, אבל מאיך ששימי אמר לסוע הבנתי שעכשיו אסור לי
להתווכח, אז מיד הכנסתי להילוך והתחלתי נוסע.

אחרי כמה דקות שימי אמר שככה הכי טוב, שאם יש משהו שבור עדיף
לא להביא בכלל, כי אחר כך יש צרות וטלפונים. עדיף להגיד שנאבד
או שעם יש מזל אז לא שמים לב שחסר. "אתה יודע איך זה עם הבלאגן
של המעבר" הוא אמר לי, "הם לא יודעים מימינם ומשמאלם", אני
ידעתי, כי מאחורה בסליפר יש לנו המון דברים כאלו שאנשים לא שמו
לב בגלל הבלאגן של המעבר, אני חושב שגם הדיסקים של שימי הם מכל
מיני שלא ידעו מימינם ומשמאלם, אבל אף פעם לא שאלתי.

נהגתי עוד שעה ואחרי זה התחלפנו. בזמן שברקע התנגנה המוזיקה
הפסיכדלית של שימי, נהיה כבר מאוחר וקצת קר, אני הצטנפתי ליד
החלון מביט בנופים החולפים ומשתנים, הם  הזכירו לי את הסרט
לאסי חוזרת הביתה שראיתי פעם באחת העצירות שלנו, וקצת קיוותי
שהילדה הכושית הקטנה תצליח למצוא את הדרך הביתה.