New Stage - Go To Main Page

חן האובן
/
רובי

"יום אחד אתה עוד תבין," רובי אמר-פילל בנימת תסכול. "אתה
עדיין צעיר ונאיבי" הוא הוסיף, ואני, שהתאפקתי ושתקתי עד אותו
רגע, לא יכולתי יותר לחנוק את הלהבה שבערה בי. "מה יש פה להבין
לעזאזל?! מה יש פה להבין?!" צעקתי "אתה לקחת בן אדם וניפצת לו
את הראש ככה סתם רק בגלל שהוא ערבי - מה לעזאזל יש פה
להבין?!". אח שלי הגדול רובי שהערצתי יותר מכל אדם פתאום נראה
יצור עלוב ובזוי. "אני לא מאמין שאתה מכולם מגן על החלאות
האלה." המבט שלו בעיניים היה כבוי לגמרי. זה כבר חודשיים שהוא
מת לגמרי. מאז תחילת הפרשייה הזו הוא סוחב את עצמו בחוסר חיות,
סגור ומסוגר, מתבודד רוב הזמן והמשפטים שלו לרוב לא מכילים
יותר משתי מלים.

רובי היה ימים ספורים לפני חופשת שחרור כשהכל קרה. הוא התקשר
אליי כמה שעות אחרי המקרה. הוא לא סיפר כלום אבל הקול שלו היה
שבור. הוא טען שהוא בסדר, אבל לא הייתי קשור לו לטבור כל
הילדות ושנות ההתבגרות, מחקה כל שטות שהוא עשה, כדי לטעות
ולהאמין שהוא בסדר כשהוא טובע בתהום הנשייה. "רק התקשרתי לשאול
מה נשמע" הוא אמר בקול רועד, ואחרי זה הוא מלמל כנים קצרים שלא
היו כנים בכלל בתשובה לשאלות חולין וסיפורים חסרי חשיבות של
נער בבית ספר תיכון שאח שלו ניפץ למישהו את הגולגולת.

הימים שאחרי נראו כלקוחים מסרט, לא יכולתי לעכל את המציאות גם
כשהתאמצתי. בהתחלה שמעתי דיווח קצר וחסר משמעות בחדשות גלי
צה"ל שכמה חיילים חשודים שהרגו ערבי. באותו ערב הטלוויזיה בבית
שלנו לא הייתה דלוקה, וכשהטלפון צלצל ומייד אחריו הסלולרי של
אבא, של אמא ושלי כולנו נדרכנו. רובי צעד שפוף וכבול באזיקים
בחדשות ערוץ 1, 2 ובטח גם במציאות, אבל אני לא קלטתי את
המציאות. שני מנייאקים ליוו אותו ואני יודע כמה רובי שונא
אותם. רובי אומר שהם יותר גרועים מערבים ואם תופסים מנייאק
בדיסקוטק חייבים לפוצץ אותו במכות. כשסוף סוף נתנו לנו לראות
אותו הוא נראה כמו רוח רפאים, רזה, חיוור ושפוף. רובי, שכל
הילדות נראה לי גדול וחזק, ואף אחד לא התעסק איתי בגלל שאני אח
שלו, נראה עכשיו יותר כמו ענב בשלביו האחרונים לפני הפיכתו
לצימוק מקומט.
בעיתונים כתבו שהערבי הזה ישב על המדרכה מחופש לאישה זקנה
ומדמה עצמו כסובל מכאבים. הרחוב היה ריק בגלל העוצר ומצדו השני
שוכן בית קברות. ברגע שהמ"מ התכופף לבדוק אותו, הערבי שלף סכין
מטבח גדולה ושיסף לאסי המ"מ את הגרון. שאר הכח, שמנה שבעה
חיילים, השתלט עליו מייד. החובש, הקשר ועוד חייל נשארו עם המ"מ
שמת במקום וארבעה חיילים אחרים גררו את הערבי לבית הקברות, שם
הם היכו אותו עם קתות הרובים. בסופו של דבר הם ניפצו לו את
הגולגולת ולמעשה מעכו אותה לחלוטין.

עמדנו על גבעה בקצה המושב, ורובי התחיל לצעוד לכיוון הבית. אני
נשארתי לשבת שם לבדי, מביט על השדות ומהרהר על מלחמות וערכים.
רובי תמיד הגן עליי, תמיד עמד לצידי בקנאות עיוורת. גם אם הוא
ידע שאני טועה, הוא תקף כל אדם שביקר אותי ורק כששנינו היינו
לבד הוא היה מטיף לי מעט מוסר.
כנראה שמגיע גיל שאישיותו של ילד פורחת מהקן ועפה לה לחפש זהות
משלה, וכשרובי תיזז על גבעות, בתוכי תיזזה שאלת השירות ביתר
שאת. רובי אמר לי שהכי כדאי לי חי"ר, כי בחי"ר יש הכי הרבה
אקשן. בו בזמן אני הרהרתי על פרופיל 21 או אפילו סרבנות.
ההרהורים הללו סווגו "סודי ביותר - שחור" וחס וחלילה שרובי
יידע שאלה המחשבות שלי. אפילו רק העלאת הנושא הזה תאכזב אותו
לחלוטין. מצאתי את עצמי עומד בצמתים אוחז סיסמאות שלום כתובות
על פיסות נייר ענקיות, חוטף קללות ויריקות מאנשים שלא שותפים
לאמונה שלי. כשרובי יצא שבת השתדלתי להימנע מלדבר על פוליטיקה
והתחמקתי באלגנטיות מכל נושא שהיה קשור לכיבוש. זה לא שרובי
היה ימני פנאט או ימני בכלל, הוא היה איפה שהוא באמצע כמו
כולם. הוא ואני גדלנו באותו רקע ועל אותם ערכים, אבל בכל פעם
שהוא יצא הביתה הוא התבטא כמו מישהו מהרובאית ולא כמו רובי.
אותו להט בעיניים כשהוא סיפר איך הם פירקו את ההתנגדות העממית
ברדיפה אחרי זורקי אבנים בני שתים עשרה לא נולד במושב. זה
הזכיר לי יותר כלב זועם ומרייר לפני מלחמת כלבים - מישהו אילף
אותו לכך.
כשירדתי מהגבעה היה כבר ערב, בריזה נעימה הזכירה לי שזה החופש
הגדול האחרון שלי. הפור נפל - החלטתי שאני צריך להיות שם יחד
עם החברים שלי, לרדוף אחרי ילדים בני שתים עשרה ולנעול את
הערכים שלי בכספת כדי שאיזה מפקד בן תשחורת לא יגנוב לי אותם
בלי שאבחין. כשהתקרבתי לבית ראיתי שחונות לידו שתי ניידות
משטרה. צעדים מהירים התחלפו בריצה. הבנתי שהם באו לקחת את
רובי. לא הבנתי למה, הרי הוא במעצר בית עד תחילת המשפט. רציתי
לתפוס אותו לפני שהם לוקחים אותו ולזרוק לו מילת עידוד קטנה
שתחזק אותו, עכשיו כשהוא כל כך צריך תמיכה. כשהייתי ממש קרוב
לבית ראיתי את האמבולנס, ומבפנים שמעתי את אמא צורחת. הרגליים
שלי רעדו. עצרתי. עמדתי שם בוהה בבית דרך הבהובי הניידות. לאחר
זמן שנדמה כנצח, שני מתנדבי מד"א גררו מיטת גלגלים עטופה סדין
לבן על השביל המוביל מהבית אל האמבולנס. אני המשכתי לעמוד שם
בלי יכולת לזוז גם אחרי שהאמבולנס נסע.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/6/04 12:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן האובן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה