יהודה היה איש מוכר בשכונה. מאלה שתמיד רואים כשמציצים מהחלון
בבוקר יום שבת או שרוצים לראות אם המכולת עדיין פתוחה. הוא לא
היה רועש, או בולט, באופן מיוחד. הוא רק תמיד היה שם. שיערו
אפור, מתולתל וגולש מעט סביב ראשו. שני ג'ינסים קבועים
שמחליפים תפקידים אחת לשבוע ונעלי ספורט לבנות שמזכירות נעלי
אדידס ויש להן אפילו שם דומה. בהתאם לעונה ולמזג האוויר היה
מתאים את חלקו העליון בין גופיה לדובון צבאי. שאר פריטי האופנה
היו קבועים מאז שהוא פוטר והפסיק לעבוד.
פריט נוסף שיהודה היה נושא עמו לכל מקום, לפחות בחודש האחרון,
היה מנורה. לא כזו של סמל המדינה או של אלאדין. לא, לא. אין פה
מיתוס לאומי או אגדת ילדים. הרי מדובר בסיפור אמיתי שהיה, בלי
פרות קדושות במיוחד ובלי גיבור גדול שמתקן את העולם. לפחות לא
גיבור מדיסנילנד.
יהודה היה הולך עם מנורה רגילה לגמרי. כזו שקונים בחנות רגילה
לגמרי. "ארבעים וואט" הוא היה מסביר למי שהיה שואל למה הוא
הולך עם מנורה. "ארבעים וואט!" היה מסביר שוב למי שהתעקש להבין
אחרי הפעם הראשונה. יותר מזה הוא לא אמר. כאילו יש בתשובה הזו
כבר יותר מדי. מפתיע היה שרק לי הוא אמר מה הייתה הסיבה
האמיתית למנורה.
לא הייתי חבר שלו באמת. לא חבר קרוב, בכל מקרה. גם לא היה בי
שום דבר מיוחד. אני הייתי סתם, בדיוק כמו כל שכן אחר. מכונס
באותו חור, בתוך הקופסה שקוראים לה אצלנו 'בניין'. טוב, אולי
לא רק אצלנו. לחור, אגב, הם קוראים 'דירה'. אני קורא לו 'בית',
אבל זה לא הנושא. יהודה בדיוק קפץ אלי הביתה. לשאול אם רואים
אצלי ערוץ חמש פלוס. הוא שמע שיש לי חמש פלוס והוא אוהד שרוף
של אינטר. עוד מאז שלמד אדריכלות במילאנו. "עלכ אדריכלות
במילאנו" אמרתי אחר-כך כשסיפרתי לחבר'ה: "יהודה? אדריכלות?",
והאצבע המורה שלי משכה את עיני הימנית קצת למטה, במחווה
מוכרת.
אמרתי ליהודה שיש לי את הערוץ, אבל הסברתי לו שאני חייב ללכת.
לא באמת הייתי צריך ללכת. אני לא נוהג לשקר. במיוחד לא ככה סתם
בלי סיבה מספיק טובה. אבל מי רוצה אותו עכשיו בתוך הבית שלי?
שישב לי בסלון ויפצח גרעינים. או שסתם ישב בסלון. יש לו חור
משלו? שיעשה שם חמש פלוס ומה הוא מטריד אותי בכלל.
"לאן אתה חייב ללכת?" הוא שאל.
חשבתי לרגע, לא יכולתי להרשות לעצמי להשתהות. "אחותי, היא",
שוב עצרתי כדי לחשוב, "היא צריכה להתקין את המחשב שלה. היא
בדיוק קנתה מחשב חדש והיא ביקשה שאעזור לה"
"מחשב חדש", הוא האריך המילה חדש כמו אחד שלא קונה את הסיפור
וכיווץ גם את לחיו השמאלית כאילו לא הבנתי שהוא לא מאמין לי.
"כן", עניתי וחיפשתי מילים שיגרמו לו להאמין או לפחות לגרום לו
להפסיק לעורר בי אשמה, "פנטיום ארבע". זה היה הכי טוב שיכולתי.
מעולם לא הייתי מוצלח עם מילים.
"מה, ואין לה איזה שכן שיוכל לעזור לה להתקין?", בנאדם יעשה
לפעמים הכל כדי לראות משחק של הקבוצה שלו אם הוא רק יידע שיש
לו איפה לראות אותו.
"מה זאת אומרת שכן?", שאלתי, "כמוך?"
"כן, שכן. כמוני", עצר וכיוון עם שתי ידיו לעבר עצמו, "טוב, לא
בדיוק כמוני כי אני לא מבין בדברים האלה, אבל שכן"
חייכתי, "אה שכן! בטח! כמוך..." את הספקנות שלי אי אפשר היה
להסתיר. חשבתי: "מי בכלל ראה אותך פה בבית שלי לפני שידעת על
החמש-פלוס הזה".
הוא השפיל את ראשו. הכנעתי אותו. לא בזכות כושר הביטוי שלי -
את הדברים דאגתי לומר בלב - אלא בעיקר בגלל מה שהוא כבר ידע.
שהוא סתם מנסה לבקש טובה ממישהו שלא חייב לו כלום. גם אם הוא
רואה אותו כל יום בחדר המדרגות, בדרך לאוטו. גם אם לפעמים הם
אומרים שלום או לפחות מהנהנים.
הוא עדיין היה על סף הדלת. פניתי לצאת וחיכיתי שהוא יסתובב
ויפנה את היציאה.
"דירה יפה יש לך", הוא אמר, מנסה בכל זאת למצוא חן. אני שתקתי.
"אתה יודע למה אני מסתובב תמיד עם המנורה הזו?", הוא לא ויתר.
כאילו ניסה לפתות אותי בסיפור שלו, הוא החליט לגלות את הסוד,
"אני אגיד לך למה. אני לא אומר לאף אחד למה. רק לך".
"אני באמת צריך ללכת", אמרתי.
"אני הולך עם המנורה", הוא המשיך כאילו לא שם לב שניסיתי לקטוע
אותו, "בגלל שנגמרו לי הרעיונות בחיים". פני המופתעות כנראה
עודדו אותו, כי הוא המשיך, "אני פעם הייתי פורה כרימון. ככה
אומרים, נכון? פורה כרימון. מאז שעזבתי את העבודה אני יושב
בבית ואין לי מה לעשות. בכלל, אני נהייתי ממש יבש. לא יצירתי,
לא מקורי, כלום. אז מה עשיתי? לקחתי איתי מנורה. כמו בסרטים,
אם המנורה נדלקת, סימן שיש רעיון".
"אדריכלות במילאנו" גיחכתי. בלי לדעת למה פתאום העניין שוב עלה
במוחי.
"התחלתי, אבל מהר מאוד הם זרקו אותי משם", אמר בהתנצלות.
לכל הרוחות, הוא שמע את זה, "לא הבחינו בכישרון, הא?", שאלתי,
נבוך.
"הקדמתי את זמני", הוא ענה ונראה רציני.
הבטנו זה בזה. חלפו שתי שניות, ואז התחלנו לצחוק, כמו שני
חברים ותיקים.
נעתי לכיוון המפתן, "אני מוכרח לזוז, ה...", יהודה קטע אותי,
"המחשב!", הוא הכה בידו על מצחו, כאילו הוא זה ששכח לקיים את
הבטחתו, שמעולם לא הייתה כמובן, לאחותו.
"בדיוק". שנינו ידענו באיזה מחשב מדובר.

יצאתי מהבית. יהודה ירד איתי במעלית, עצרנו בקומה שלו. "שלום,
שלום", קצר.
"אולי בפעם הבאה", ניסה.
"אולי", עניתי ועשיתי כמיטב יכולתי להביע את חוסר הרצון שהתפרץ
בתוכי כשעלתה בי המחשבה על האפשרות.
יהודה הביט בי וקלט ככל הנראה. פניו הביעו אכזבה. הוא הסתובב
ורכן אל חור המנעול. פתח את הדלת ונכנס פנימה אל קירו החיוור
של המסדרון שעוד הצלחתי לראות, רגע לפני שדלת המעלית נסגרה
בשנית והמשכתי לרדת.
"לאן עכשיו?" שאלתי את עצמי. יצאתי אל הרחוב והבטתי אל חלון
דירתו של יהודה. אי אפשר היה לטעות בצלליתו שהופיעה בחלון.
הסתובבתי בחזרה וניסיתי להיזכר היכן חניתי בפעם האחרונה.
ניגשתי אל הרכב ונכנסתי.
את אחותי לא אוכל להפתיע עכשיו. היא ודאי עסוקה עם החבר שלה.
היא לא צריכה אותי שאשב לה על הראש. אני לא אפריע. אני אהיה
פולני טוב ואמצא מקום אחר להיות בו. שגם לא יהיה קצר מדי, כי
יהודה ודאי מחכה לראות שאחזור תוך זמן סביר. שעה, שעה וחצי. לא
פחות.
"מה המצב?" עונה קולו המתכתי של שי מהדיבורית. הרקע נשמע סואן
משהו.
"גבר, מה העניינים איתך? איפה אתה?", החלטתי למצוא חברים כדי
להעביר איתם את הזמן עד שאוכל לחזור הביתה. העיר לא אוהבת
מטורפים שמטיילים לבד ברחובות.
"אני... אני במשחק של הפועל. אני לא שומע אותך," קולו נשמע
מקוטע, "אני אדבר איתך מחר, אחי. לא שומעים אותך, ביי". לא
הספקתי אפילו לומר מילה, אבל גם ככה הוא לא היה שומע.
עם חבר אחד פחות ועם חצי מהתקווה שאני אמצא מישהו אחר בשעה
הקרובה, אני מנסה את צוקול. אבל גם הוא מאכזב: "לא, אחי,
אני... אני בבית עכשיו, אבל לא מתאים לי עכשיו שתגיע. אני פה
עם מישהי. לא, אתה לא מכיר, אחי. פגשתי אותה שבוע שעבר". גם
כן, מישהי. כמו שאני אומר לשי תמיד: "שמענו על הצוקול הזה".
המשכתי להסתובב עם האוטו עד שבסוף עצרתי ונכנסתי לאיזה פאב
שכונתי קטן. התיישבתי על הבר והזמנתי משהו.
לפתע, יד מתקרבת בצ'אפחה שאין לטעות בה, "נו, ילד. מתי תתחתן
כבר?", הקול מוכר ואין לטעות בנוסח הביקורת המוכר כל כך, "כמה
אפשר עוד להסתובב לבד כמו כלב תועה?", שוב היא מחקה את אמא. מה
היא עושה פה?!
"יעל, מה את עושה פה? חשבתי שאת בבית", ההר בא אל מוחמד. אחותי
עומדת מולי במלוא הדרה ועצבותה.
"הוא זרק אותי, אז באתי להטביע את יגוני בטיפה המרה," היא
חייכה פתאום, "ואת מי אני רואה מולי? אחי הקטן והמסכן. מתיישב
לו לבד בלי חברים. מה אתה עושה פה, ילדון?"
"הייתי בטוח ש..." מצמצתי כלא מאמין לצירוף המקרים וניסיתי
להסביר את עצמי, "אני מתחמק משכן שלי. יהודה. ראית אותו פעם?
בדירה בקומה שנייה"
מבטה הפך דואג פתאום, "אתה מתחמק מהשכן שלך?", היא נבהלה, "מה
קרה? אתה בצרות? מי זה השכן הזה?"
"לא, יעל, זה לא מה שאת חושבת," התעצבנתי. "מה את נלחצת ישר?
זה סתם שכן שבא אלי לראות משחק בערוץ הספורט ולא היה לי כוח
אליו". היא רכנה אלי כמנסה לשמוע יותר טוב. "הייתי צריך למצוא
תירוץ, אז אמרתי שאני הולך להתקין אצלך את המחשב, זה הכל"
"רני, מה קורה לך? חשבתי שאתה מסתדר שם לבד בדירה שלך," אני
שונא כשהיא נוזפת בי, "אבל נראה שאתה מתנהג כמו ילד קטן, או
סתם איש קטן". פשוט לא היה לי תירוץ להחזיר לה. היא צודקת,
באמת איבדתי פרופורציות. איכשהו, להתחמק מיהודה עד כדי כך? מי
הוא בכלל.
יצאתי מהמקום ונסעתי הביתה. בכניסה אלי הביתה שמעתי רחשים
מכיוון ביתו של יהודה. מיד ניסיתי לחשב את הזמן שעבר מאז
שיצאתי. אך לפני שהספקתי לחשב, אני לא יודע למה, דפקתי על הדלת
של יהודה. הוא פתח את הדלת ושאל: "מה? התקנת את המחשב בסוף?"
"כן, הוא," עצרתי לרגע והחלטתי לעזוב, "לא, האמת היא שהיא לא
הייתה בבית"
"הבריזה לך? חשבתי שהיא קבעה איתך"
"כן, גם אני חשבתי. עזוב, יש עוד זמן למחצית שנייה, אתה רוצה
לראות אצלי?"
הוא עצר לרגע ובהה בי, כיאה לאדם שלא מאמין למה ששמע. "אתה
בטוח שזה בסדר?" שאל כדי לצאת מידי חובה. "כן, כן, זה בסדר,"
עניתי.
נכנסנו אלי הביתה וראינו את המשחק. נגמר אחת-אפס לאינטר. כנראה
בגלל האווירה האופטימית שהשתררה בבית החלטתי לשאול אותו:
"תגיד, יהודה, המנורה הזאת שלך," הבטתי בידו שהחזיקה בה, "אתה
הולך איתה כבר די הרבה זמן. היא באמת עזרה לך?"
יהודה הביט בי בפה עקום מאכזבה וענה: "האמת שלא. אף פעם לא
ראיתי אותה נדלקת. זה לא עובד ככה סתם ללכת עם המנורה."
מתוך רחמים שלא ברור לי אם יש להם הצדקה, בהתחשב בהתנהגות
המוזרה שלי, אמרתי לו: "אז אולי המנורה היא לא הפתרון לבעיה
שלך. למה אתה מתעקש ללכת איתה?"
"לא, המנורה היא פתרון מצוין, אבל הוא לא מוכן. צריך עוד לשפר
אותו."
"מה? לשפר? איך לשפר?" לא ידעתי אם לצחוק או להתעניין.
"לא יודע. צריך לשפר אותה כדי שתצליח להידלק. בשביל זה אני
צריך רעיון טוב," הוא הסתכל על המנורה שוב, כמחכה אולי שתידלק,
כדי שתיתן לו את הרעיון שישפר אותה כדי שתידלק. הוא חיכה מספר
שניות, "לאאא. עזוב, זה לא... אין לי. אין לי רעיונות"
אני לא יודע. יש רגעים בחיים שילדים, או סתם שוטים, אומרים
דבר-מה, ככה בלי להתכוון, ובעצם במשפט קטן אחד, או במחווה של
שנייה, אומרים את הכל. באותו הרגע, בזכות יהודה, הבנתי הכל.