16/05/03 13:18

בליינד דייט-
הרגעים שלפני

כן, אני יודע, זה לא נכתב לפי המידות והמשקלות המקובלים
בספרות, ואני יודע שעורכי 'במה' לא יאהבו את זה, אבל זה נסיון
להעביר את המחשבות כפי שחלפו בראשי בעת הכתיבה. אחד לאחד, לא
מעובד.
המטרה היא שלכל קורא וקוראת יצוץ מה שיצוץ בראשו הפרטי, יובן
מה שיובן מתוך עולמו הפרטי. יכתב מה שיכתב, אם יכתב, כתגובה.
כל נסיון עריכה מצידי פגע באותנטיות

נחתתי. באחור לפי התכנון הפלואידי שלי. קפה תמר. תל אביב.
מתייבש במזגן מהחום הדביק.
התכנון משתנה. זורם. קפה תמר הוא לא מה שחשבתי. הכתיבה שלי
לקונית. נוקשה.
ערימה של כפיסי עץ מלבניים כתובים באותיות סגולות וכתב
נוירוטי.
נחתתי, אבל טרם יצרתי קשר עם הסביבה.
החבור של עולם הפנטזיה והמטריקס התל-אביבי לא מיידי לי. מאיה
תהיה כאן עוד כמה דקות.  
עתותי לא בידי מרגע שהחלטתי לעשות בהן משהו.
עמוס לביא יושב בפינת הכניסה. האקס של השער שלי לעולם
הפנטזיה. מוכר לי בקוים כללים ורדודים. מתחיל לתהות מה עושה
אנשים מסויימים לעמוקים עבורי,  גם במבט חטוף.  מה לוחץ לי על
הכפתור שהופך דו מימד של פנים (בפתח) לרב מימד של פנים
(בשוא).
מתחבר לתכנית המקורית . להביט פנימה, לזרום החוצה. לתת לילד
שבי מרחב. לתת לו כלים של עט דק וסגול ונייר משובץ עליו נפרשת
יריעת רגשות וחושים וצבעים.
הנחתי לעצמי להביט בעיניים של ילד בדמות שהשתקפה לעברי על חלון
של תחנת אוטובוס.
להתמוגג לנוכח הגופיה האפורה מבליטת השרירים, שלא חוסכת גם
משעירות הכתפיים.
הראש המגולח, צבע השוקולד, העמידה הזקופה והג'ינס הבלויים.
הילד הגאוני הזה שהוזנח כל-כך, ידע כבר בגיל עשר את מי שאני
הנני היום.
'עשרים שנה אחר-כך '- אמירה כבדה. אני יכול לומר אמירה רבת
שנים שתהיה אמיתית.
הילד של היום לא רוצה לראות עשרים שנה קדימה, הוא רוצה לשיר,
ועכשיו.
הכתיבה שלי תופסת קצב והכתב תופס צורה. תרגומים חולפים לי
בראש.
התחברתי.
האני השונים מסונכרנים. מתענג על הרגע. עוצר. משקיף. מדליק
סיגריה...

13:33
שלוק מהלימונדה. שאיפה עמוקה מסגריה חזקה. שינוי זוית. נחשף
לקהל מהפינה שבחרתי לי,
מוצא סוף של מבט של מישהי שהסתכלה בי. מרוצה. בוחן פרצופים.
לא האנרגיה האורבנית שתיארתי לי, גם לא המקום שחשבתי. בכל זאת
סורק, מחפש, משתלח.
עשרה מטר ממני, מבעד לחלון, הרחוב שוקק. ואני ממלא את המקום
בנוכחות.
ההתרחשות הגדולה כאן סמויה מההרגשה שלי. משתלח. ממתין.
הנסיון שלי אומר שהתרחשות מסויימת באה לכיווני. הנסיון גם אומר
שההבנה תבוא אחר-כך.
כמעט תמיד ככה.
התכנון שלי מתחבר לתכנית הגדולה שמתרחשת בעולם. מאוד נוחה
המחשבה הזאת.
גישה נוחה לעניין בחיים.
קומפלקס חלבונים בעל חזות סמי מרשימה
מחפש אינטליגנציה ומגע אנושי.
כמו להביט שעות בשכבת שמן על מים. מבט צד. מחכה להתערבלות
ספונטנית. לא משהו שקורה... אנשים יוצאים ונכנסים. נגמרות לי
המילים ברגע שאני מבין שאין כאן מוזיקת רקע זולת המולת הקולות.
מנסה להרגיש את מה שמתחת.
מאיה באה....