ישב כך לידי, כף ידו על ירכי, מתנועעת לה אט אט.
אני בהיתי בטלויזיה, הוא בהה בלא נודע.
"אתה מתגעגע אליה?", יריתי פתאום, בטלויזיה נראתה אם מחבקת את
בנה - קטן, בלונדיני, תכול עיניים.
"מתגעגע למי?", הוא שאל, לא מרוכז.
"אמא שלך", מלמלתי בחוסר חשק, כאילו אני כבר לא חפצה בניהול
השיחה הזו.
"מה את חושבת?", אמר, מהורהר.
שתקתי, זאת הייתה שאלה טיפשית למדי, כשחשבתי על זה.
מן הסתם הוא מתגעגע לאמו, הרי אין דבר היכול לעצור את הגעגוע.
התבוננתי שוב בטלויזיה, הילד רץ בחצר, כפפת בייסבול בידו ואמו
עומדת מטרים ספורים מחייכת, מתמוגגת מאושר קטן ויומיומי זה.
הוא הביט לרגע לטלויזיה, בעקבותיי, עיקם את פיו בצורה הכל כך
אופיינית לו והמשיך ללטף את ירכי כבדרך אגב.
"חמוד, אה?", אמר, מזלזל מעט. "את יודעת, אף פעם לא שיחקתי
בייסבול, אין לך מה לדאוג", ותוך כדי דיבור עיקם שוב את פיו.
זה כבר התחיל להדאיג אותי.
"גם לא היית בלונדיני מתולתל עם עיניים כחולות", הבטתי לשניה
בעיניו הכהות שנראו כל כך עצובות וניסיתי לחייך קצת, כמתבדחת.
"כן, אה", הוא הפטיר.
"כן", התבונתי בידו, הממשיכה לזוז במעין חוסר שקט יציב, שקט,
מדוד.

"את יודעת", אמר לאחר שתיקה ארוכה של שנינו, "אולי אם הייתי חי
בסרט אמריקאי, הכל היה יכול להיות יותר פשוט".
"אני לא חושבת", אמרתי, מבטי חצי מתנצל וחצי מצפה להתנצלות,
כלשהי, ממישהו.
"אני לא חושבת", הנחתי את ידי על ידו, מנסה להשקיטה.