היא כל הזמן אמרה שבסוף היא תתפוצץ.
היא אהבה במיוחד להגיד שהלב שלה לא מסוגל להכיל את כל הרגש
הזה. להכיל. היא מתה על המילה הזאת.
יום אחד התעוררתי. תאוות בוקר. גיששתי דרכי אליה במיטה אבל לא
יכולתי להריח את הבוקר ממנה.
יצאתי למרפסת, לחשוב על זה שם, באוויר הצח, זה אמור לחדד או
להבהיר את המחשבה.
אז עשיתי תה צמחים כי קופאין עלול להטעות ויצאתי החוצה.
הסתכלתי למטה וראיתי שהרגליים שלי מכוסות עיסה ירוקה.
לא ירוק דשא ולא ירוק עד. ירוק רדיואקטיבי.
הסתכלתי לכל הכיוונים, הכל ירוק.
נוזל ירקרק ודביק חצץ ביני לבין כל אלמנט אחר שהיה שם במרפסת.

לקחתי שלוק מהתה ואז הבנתי.
אני חושב שאפילו חייכתי כי הייתי מבסוט בשבילה, הרי היא צדקה,
צדקה לגמרי,
היא התפוצצה.