רק שאתה מתרחק מאדם אתה מבין כמה קצרה הפכה להיות יכולת ההשפעה
שלך עליו. כמה מועטה היא פתאום, ואתה לא מבין, מנסה לחשוב,
לשים את האצבע על נקודה מסוימת, כאילו אם תוכל לשים ידייך על
אותה נקודה ממנה הכל הלך והשתנה, כל הלא נפתר יהיה כעת לנפתר
והשינוי יבוא, והכוח לידייך יחזור.
אם פעם חיבקת אותו הכי קרוב אלייך ולא עזבת אותו, ידעת כמה
אמיתי חיבוקך הוא וכמה חזקה יכולת ההשפעה שלך עליו - רק במילה
אחת, במבט אחד, בחיבוק אחד. ועכשיו את עומדת מולו באזלת יד.
תרה אחר הנקודה בה הפך כוחך מעצום להרבה פחות, ולא מוצאת.
והחיבוק שאת נותנת לו עכשיו גם הוא הכי קרוב והכי אמיתי, ואין
יותר ממנו, הוא הכי קרוב ללב, אבל משהו כבר חסר בחיבוק שלך,
ואת מגלה שבעזרתו כבר לא תוכלי להשפיע עליו. ואת מנסה את כל
הדרכים המוכרות לך, שיגרמו לו להבין ולהשתנות, אך אין מוצא
וכלום לא עוזר, ואת ממשיכה כך מולו לעמוד, מביטה בו בעצב נוגה,
ובפנים כואב, כ"כ כואב, שזה שורף אותך והורג אותך. כי אין נורא
יותר מלדעת שאבדו כוחותייך.
שאדם אוהב כך, זה כואב, כל יום שעובר, הוא מבין יותר איך הזמן
הוא אויב. ואת רק רוצה לחשוב שוב את החיבוק ולהשיב לך שוב את
כוחותייך, להשפיע.

רוצה להסתכל עליו ולדעת את כל אשר לא ידעת קודם.
התשובות מעצמן יבואו, רק אם תסתכלי בו עמוק. לתוך עיניו, היפות
כ"כ, התמימות כ"כ, תחדרי לתוך נשמתו ואת כבר תדעי הכל, לא
תצטרכי לשאול, ואז, רק אז, אולי תוכלי להניח לו לצאת לדרכו.
וקצרה ידייך מלהושיע.



מוקדש לאחד שנפשי עוד לא יכולה להניח לו לצאת לדרכו.