התיישבתי לידו. "חגי, אני צריכה לדבר איתך" אמרתי והוא ענה:
"בסדר, שנגיע". היינו בדרך לאכסניה, בטיול השנתי של בית ספר.
כל השכבה שלי הגיעה. כל שכבת ט' מבית ספר "רעות" בחיפה. חגי
היה בכיתה המקבילה, במגמת תיאטרון. ואני הייתי במגמת ציור או
ליתר דיוק, מגמת אומנויות פלסטיות.
בכל אופן, הייתי חייבת לדבר עם חגי. עברנו יום מעייף והלכנו
המון בטיול אבל פשוט הייתי חייבת לדבר אתו. לא יכולתי יותר
לשמור את זה בפנים. הייתי חייבת להגיד לו שאני אוהבת אותו. כבר
מתחילת השנה. היינו ידידים די טובים אבל רק בגבולות בית הספר.
בהפסקות שהוא לא שיחק כדורגל דיברנו לפעמים, בעיקר על לימודים.
כולם אוהבים את חגי ואני, יותר מכולם. יש לו שיער בלונדיני עם
עיניים ירוקות והוא בגובה 1.70 מטר. אפשר להגיד שהוא ה"מלך" של
השכבה שלנו. אני יודעת שזה לא מושגים של ילדים בכיתה ט' אבל
ככה אני מרגישה. כל מה שחגי אומר, השאר עושים. תמיד בסוף
ההפסקה, אחרי משחק הכדורגל, ילדה אחת תביא לו בקבוק מים,
השנייה מגבת, השלישית תביא לו מאוורר והרביעית כבר תמצא מה
להביא לו, העיקר לדבר אתו או שהוא יסתכל עליה, שיגיד לה תודה,
שישים לב אליה ובעיקר: שיתייחס אליה. וככה זה גם אצל הבנים:
"חגי רוצה לבוא איתי למשחק כדורגל?", "אני יכול להיות בקבוצה
שלך?", "אתה משחק כל כך טוב", "אתה רוצה לבוא אליי ונשחק
במחשב" ועוד ועוד ועוד. כולם אוהבים את חגי. ואני, יותר מכולם.
לא בגלל השיער שלו או בגלל שכולם אוהבים אותו אלא בגלל האישיות
שלו. מהמעט שדיברנו למדתי להכיר אותו כל כך טוב וביררתי עליו
פרטים מכל אדם אפשרי. ידעתי שנועדנו זו לזה. תמיד שעברתי לידו
במסדרון הוא קרץ לי או חייך או שאל אותי "מה המצב?" אבל תמיד
התייחס ולא עשה את עצמו כאילו הוא לא מכיר אותי כמו שרוב
הילדים ממגמת תיאטרון עושים. ככה זה ילדים ממגמת התיאטרון. הם
חושבים שהם במגמה הטובה ביותר והילדים במגמת האומנויות...
בדיוק להפך.
כבר המון זמן שרציתי לדבר עם חגי, ידעתי שאני חייבת להגיד לו
שאני אוהבת אותו. כבר חשבתי על המקום, הזמן, המילים הנכונות.
אבל תמיד שהגענו לרגע המתאים, השתפנתי. תמיד שיניתי את הנושא
ודיברתי אתו על דברים אחרים במקום. אבל היום, היום האחרון של
הטיול השנתי, החלטתי שזה הזמן הכי מתאים להגיד לו. עוד מעט
נגמרת השנה וכל אחד עובר לבית ספר אחר. אחר כך לא יהיה לי מתי
לדבר אתו. עם הלחץ של המבחנים ומופע סיום, לא יהיה לי את הזמן.
אז הגענו לאכסניה ובדרך עדו התקשר. עדו לומד בבית ספר ראלי
והוא חבר טוב של חגי וידיד ממש טוב שלי. "היי עדו, מה המצב?",
השיחה התחילה כשיחה רגילה. אמרתי לחגי שימסור לעדו ד"ש וגם
שאלתי את חגי מה עדו רוצה, הרי הוא יודע שאנחנו בטיול. הוא בא
אליי יום לפני הטיול ודיברנו בזמן שאני ארזתי את התיק. חגי שתק
ואמר: "את לא תאמיני, עדו השתגע. הוא חושב שנוי אוהבת אותי".
"מה? זה לא יכול להיות, הרי אתם כל הזמן רבים" עניתי. וחגי, לא
ענה. נוי, הידידה הכי טובה של עדו. אבל היא לא גרה בחיפה אלא
בחדרה, היא והמשפחה שלה עברו דירה בשנה שעברה והיא באה לבקר
אותנו כל סוף שבוע ואנחנו נפגשים. היא וחגי כל הזמן רבים. לא
ממש רבים אלא רק כדי לעצבן אחד את השני. המשכתי להקשיב לשיחה
של חגי ועדו. חגי אמר: "עדו זה לא הגיוני. חוץ מזה אני לא יכול
עכשיו". שתיקה. "תחשוב על מישהי שאתה מכיר". שתיקה. "עוד לא
אבל זה יקרה". שתיקה. "טוב אני חייב לזוז, הגענו לאכסניה, ביי
אחי". ניתוק. שאלתי את חגי מה קרה והוא חזר על הדברים שאמר לי,
שנוי נדלקה עליו. שאלתי אותו איך זה הגיוני הרי בהתחלה שהם רק
הכירו היא אהבה אותו אבל אחר כך הם התחילו לריב כל הזמן אז היא
ויתרה. הוא לא אמר כלום, רק עשה פרצוף כזה שאומר: "אני ממש לא
יודע". ירדנו מהאוטובוס והלכנו לחדרים. חגי לא נפרד ממני,
למרות שהלכנו לכיוונים שונים. ציפיתי שיגיד משהו. אבל כלום,
שום מילה. התחלתי לחשוש, אבל לא הראיתי את זה לאף אחד.        
                               
הלכתי לחדר עם חברה שלי, מור, והיא נכנסה למקלחת. ברגע שאני
נכנסתי למקלחת שמעתי דפיקה על הדלת ואח"כ את מור אומרת: "היי
חגי, מה קורה?". שמעתי את מור אומרת לחגי. אני כמעט התעלפתי על
המקום. אני במקלחת ודווקא עכשיו חגי רוצה לדבר איתי? מור אמרה
לו שאני במקלחת ואז דפקה על דלת חדר האמבטיה ואמרה: "מיכל,
מחכים לך". התנגבתי, התלבשתי ויצאתי. "היי חגי, מה המצב?".
"הכל טוב, רצית שנדבר לא?". "כן, רוצה שנדבר עכשיו או אחרי
ארוחת הערב? אני מתה מרעב". ניסיתי לדחות את השיחה כמה שיותר,
אני ביישנית ליד בנים. או יותר נכון, ליד חגי. אבל חגי לא
התבלבל, "עדיף שנדבר עכשיו". יצאנו מהחדר.
לא האמנתי שזה קורה: אני וחגי הולכים אחד ליד השני, לבד בכל
הגינה ומתיישבים על ספסל, אחד ליד השני. הסתכלתי סביב, ראיתי
את מור ואז את מיה וגם את אור מסתכלות לראות מה קורה. הן
החברות הכי טובות שלי והן יודעות שחגי הוא כמו חלום בשבילי.
הסתכלתי עליהן במין  מבט כזה שאומר: "תלכו, אני אספר לכן אחר
כך מה קרה" והן הלכו. אחר כך באו גם כמה חברים של חגי ש"במקרה"
עברו ובאו להגיד שלום. חגי אמר להם שזה לא הזמן המתאים וניגש
ישר לעניין: "כן מיכל, אני מקשיב, מה רצית להגיד לי". הפרצוף
שלי האדים ואני קיוויתי שהאדמה תבלע אותי, אבל ידעתי שאני
חייבת להוציא את זה החוצה והתחלתי לדבר: "חגי, אתה לא יודע
ובטח גם לא שמת לב אבל... אבל אני אוהבת אותך. לא בתור ידיד או
סתם חבר ללימודים אלא באמת. כבר המון זמן. נורא קשה לי להגיד
את זה אבל אני מחכה לרגע הזה שנוכל לדבר לבד כבר הרבה זמן. אתה
בטח לא אוהב אותי אבל הייתי חייבת להגיד לך את זה. לא יכולתי
יותר לשמור את זה בפנים". קיוויתי שמישהו ינער אותי ויגיד:
"מיכל, תתעוררי, בוקר טוב" ושזה היה רק חלום, אבל לא. אחרי
שתיקה קצרה חגי התחיל לדבר: "מיכל, גם אני אוהב אותך. מאז פסח,
שנפגשנו בחופש והיינו בחדר שלך ודיברנו. מאז אני אוהב אותך".
אני הייתי בשוק טוטאלי. לא ידעתי מה לעשות. לפני שהבנתי מה
קורה, זה קרה. הוא נישק אותי. אבל לא סתם נשיקה, אלא נשיקה
אמיתית. כמו מהסרטים. חז"ל אמרו שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא
ואני מסכימה איתם לחלוטין. אני יודעת שכיתה ט' זה קצת מאוחר
להתנשק אבל היה שווה לחכות. חגי לא חיכה לי, הוא ידע בדיוק מה
לעשות ואיך לעשות. אני לא בטוחה שהוא היה מופתע כמוני. לדעתי
הוא ידע שאהבתי אותו. כולם ידעו. זה היה די ברור שאני אוהבת
אותו וגם סיפרתי את זה לדי הרבה חברים שלי. לא חשבתי שמישהו
יגיד לו או לחברים שלו כי לא היינו בקשר עם מגמת תיאטרון. אבל
כנראה שטעיתי. דקה עברה. עוד לא הספקתי להתאושש ומור קראה לנו:
"חגי, מיכל, ארוחת ערב. נירית (מרכזת השכבה) קוראת לכולם". חגי
נתן לי נשיקה קטנה על הפה ואמר: "נדבר אחר כך מיכלי" ורץ
לחברים שלו שחיכו לשמוע מה קרה. אני הייתי בהלם ונשארתי לשבת
על הספסל המרוחק. כמובן שבשנייה שחגי נעלם מתווך הראייה, מור
ומיה באו והתחילו להציף אותי בשאלות: "מה אמרת לו?", "מה הוא
אמר לך?", "התנשקתם?", "אלמוג אמר שהוא ראה שהתנשקתם אבל לא
האמנו, זה נכון?" ועוד הרבה שאלות מסוג זה. אני עוד לא הייתי
מוכנה לענות לכלום. רציתי לעכל את זה קודם בעצמי אבל הן לחצו
עליי והחלטתי שאני אספר להן. אבל קודם שאלתי אותן: "איפה אור?
לאן היא נעלמה?" שאלתי. הן אמרו שהיא לא הרגישה טוב והיא
העדיפה להישאר בחדר. אני אמרתי שזה בטח בגלל שהיא התייבשה
בטיול, אך התחלתי למיד לספר: "זה היה נפלא. אמרתי לו שאני
אוהבת אותו כבר כל כך הרבה זמן ואז הוא שתק ואני כבר חשבתי
שהוא לא מרגיש כלפי שום דבר אבל הוא אמר לי שגם הוא אוהב אותי
מאז שנפגשנו בפסח, שהוא בא אליי. אני לא ממש הבנתי מה קורה ואז
הוא נישק אותי. נשיקה אמיתית. בנות, שווה לחכות. זה היה... אתן
מרגישות... אי אפשר לתאר את זה. פשוט צריך לעבור את זה בשביל
לדעת. וזהו, אחרי שקראתן לנו הוא אמר שנדבר אחר כך והלך".
בחדר האוכל חגי התיישב לידי ושאל: "מה שלום החברה שלי?". שאלתי
אותו "מה?" והוא אמר, "מה את לא רוצה?" אז התקרבתי אליו ואמרתי
לו בשקט "אני האחרונה שתתנגד". חגי נתן לי יד מתחת לשולחן ולחץ
אותה. כל הערב היינו ביחד, אחרי ארוחת הערב יצאנו לטיול מסביב
לאכסניה ואז גם הלכנו לחדר שלו. נשארנו שם קצת זמן כי היו שם
כמה חברים שלו ואני גם קראתי לחברות שלי. אבל שראינו שהם לא
צריכים אותנו יותר הלכנו לחדר שלי שהיה ריק באותו הזמן. איך
שהתיישבנו בחדר שלי חגי נישק אותי שוב, והנשיקה לא הייתה גרועה
מהקודמת, להפך. אני הייתי בעננים. התנשקנו ודיברנו עד שמור
התחילה לדפוק על הדלת. אני וחגי התחלנו לצחוק ואז נזכרתי שכאשר
נכנסנו לחדר חגי נעל את הדלת. איחלנו אחד לשני לילה טוב וחגי
הלך לחדר שלו. אמרתי למור שאני תכף חוזרת ויצאתי כדי לאחל לאור
ולמיה לילה טוב. הן היו בחדר לידינו אז דפקתי על הדלת ושמעתי
את מיה שואלת "מי זה". אמרתי לה שזאת אני ושאלת אם אני יכולה
להיכנס. שמעתי את אור בוכה ומיה מיד ענתה לי: "מיכל, זה לא
הזמן המתאים, נדבר בבוקר, לכי לישון". חזרתי מאוכזבת לחדר ומור
אמרה לי שהיא לא יודעת מה קרה לאור.
בבוקר, ראיתי שהעיניים של אור אדומות מחוסר שינה. היא לא דיברה
איתי וששאלתי את הבנות מה קרה לה אך אחת לא יכלה לענות לי. חגי
לא בא לחדר האוכל והתחלתי לדאוג. אחר כך הוא אמר לי שהוא לא
ישן כל הלילה אז הוא החליט לוותר על ארוחת הבוקר.
היום האחרון של הטיול היה בעצם יום כיף וכולנו נסענו לבריכה של
קיבוץ עין גב. זהו קיבוץ בגולן שהיה קרוב לאכסניה שלנו. כל
היום השתזפתי והייתי קצת בבריכה ונורא נהניתי. חגי היה איתי
רוב הזמן וחלק מהזמן גם הלכנו לצד כדי להיות לבד. למרות
שנהניתי מאוד, הייתי קצת עצובה כי ראיתי שכל היום אור לא דיברה
איתי וישבה בצד כל הזמן.
לפני שנסענו חגי בא אליי: "מיכל, אנחנו צריכים לדבר. אני יודע
שעברו עלינו יומיים נפלאים אבל החברות בינינו פוגעת ביותר מדי
אנשים". שאלתי את חגי במי והוא אמר לי שבאלמוג ובאור, החברים
הכי קרובים אלינו. "מה? באמת? אור לא אמרה לי שום דבר. היא לא
דיברה איתי בימים האחרונים אבל ששאלתי את כולם מה קרה לה אמרו
לי רק שהיא לא מרגישה טוב או משהו כזה" אמרתי לחגי והוא אמר
לי: "כן, דיברתי עם אלמוג ומור דיברה עם אור. הם אומרים שאנחנו
מתרכזים רק בעצמנו וכאילו שכחנו מהם. אני מצטער אבל אין לנו
ברירה אלא להיפרד". "מה? חגי, אתה עובד עליי, נכון? אני לא
מאמינה לך, אתה רציני?" אמרתי לו עם דמעות בעיניים. "מיכלי,
אין לנו..." קטעתי אותו באמצע. "אל תקרא לי מיכלי" והלכתי.
יותר לא דיברתי עם חגי. לא הסתכלתי עליו אפילו. למזלי, היו לנו
אוטובוסים שונים כך שלא ראיתי אותו גם שחזרנו לחיפה. בגלל
הטיול גם קיבלנו יום חופש מהלימודים והיה זה יום שישי כך שלא
ראיתי אותו כל סוף השבוע. הוא שלח לי הודעות ואני לא עניתי לו.
נכנסתי לדיכאון ולא דיברתי עם אף אחד. ביום שבת הוא התקשר:
"מיכל, אני רוצה שתביני. אני אוהב אותך אבל זה רק לטובתנו.
יותר מדי אנשים נפגעים מזה. את חייבת להבין". לא יכולתי לדבר,
הדמעות חנקו אותי ובסוף גם יצאו החוצה. "אל תבכי מיכל, זאת לא
אשמתך, זו גם לא אשמתי. אין פה אשמים" חגי אמר ואני שתקתי.
ביום ראשון לא דיברנו בבית ספר והפעם אני זו שהתעלמתי ממנו
שעברנו אחד ליד השני במסדרון. אחר הצהרים התחברתי לאינטרנט,
לתוכנת ההודעות icq וחגי היה און ליין. הוא שלח לי הודעה: "מה
קורה?" כתבתי לו שהכל גרוע ואיך אתו? הוא אמר לי שהכל בסדר.
תמיד יש לי אומץ מאחורי מסך המחשב ולכן התחלתי להתקיף את חגי:
"איך הכל בסדר אצלך? אני הרוסה ואצלך הכל בסדר? אם שנינו
אוהבים אחד את השני אנחנו צריכים להיות ביחד ולא לשים לב
לאחרים. כלומר צריך להיות לנו איכפת מאחרים אבל אנחנו צריכים
להיות בעדיפות ראשונה. זה לא הגיוני ששני אנשים שאוהבים אחד את
השני ייפרדו תוך יומיים?". לא חיכיתי לתשובה והתנתקתי
מהתוכנה.
אני לא חושבת שאני אי פעם אסלח לו. לב של אנשים הוא לא משחק
קופסא ואי אפשר לפתוח ולסגור אותו מתי שרק רוצים. חגי פגע בי
כמו שאף אחד לא פגע בי בחיים ואני לא חושבת שנדבר שוב. לפחות
לא בזמן הקרוב.