"כמה קיטשי", הוא ממלמל ומדליק את הפתיל, אחד מיני רבים,
שיתחיל את שרשרת מופע הזיקוקים הגדול ביותר שנראה אי פעם.
הוא תכנן את הכל כבר הרבה מאוד זמן. איך החומרים יהיו מסודרים
להפקת הפיצוץ המרבי, ואת התזמון המדויק שבו יש להדליק את
הפתילים. הכל מוכן, הכל מושלם. הכל בשבילה.

"מאיפה לעזאזל אני הולך להשיג לך חומרים כאלה?" אמר יהושוע
אחרי שהסתכל ברשימה. למביט מן הצד הדף היה נראה כמו דף קניות
סטנדרטי.
"לא אכפת לי איך תשיג אותם, אני מוכן לשלם כמה שצריך", הוא
אמר.
"גם אם אני אמצא... אשלגן חנקתי טהור, או איך שלא קראת לזה,
אין מצב שזה יהיה בכמויות כאלו. אתה מטורף."
ליהושוע היו קשרים, כל מיני קשרים. הוא היה מעין קומבינטור
שכזה. יהושוע לפעמים עשה הנחה. במיוחד אחרי המקרה שבו הוא היה
חייב למטורף ההוא את חייו.

"תודה רבה, יהושוע", הוא אמר ויצא מהמוסך.
כל שנותר הוא לחכות. הוא החליט ללכת הביתה. בדרך הוא נתקל
בחתול. הוא הרים אותו מהרצפה.
החתול לא שרט, לא יילל, ולא גילה כל התנגדות.
"זכריה", הוא לחש, "נקרא לך זכריה".
הוא הושיט את ידו כדי לבחון את עיניו, וראה שהן חלולות. החתול
עיוור. אבל זה לא הרתיע אותו, הוא היה רגיל לדברים מעין אלו.
הוא החליט לשמור אותו.

"תיזהר, זכריה", הוא אמר עת רכן מעל שולחנו, שוקע בסרטוטים.
החתול הקטן מצא עד מהרה את מקומו, הוא לא צריך לראות, הוא צריך
להרגיש. את הכל הוא הרגיש. אפילו את שק החומצה הגופרתית שהיה
מונח בפינת החדר. הוא דילג מעליו במהירות, חושף שיניים ומקמר
את גבו.
הוא המשיך לשקוע בסרטוטים. הוא לא יכל להתרכז. הוא שקע
במחשבות.
החתול קיפץ בקלילות על השולחן. הוא רצה לשחק.
"לא עכשיו, זכריה. אני עובד!"
אבל זכריה בשלו. מגרגר ורץ לאורך השולחן.
הוא הפסיק את עבודתו. עבודה, באמת. אפילו הוא יודע שהוא לא עשה
דבר וחצי דבר במשך היום הזה. זכריה התחפר מתחת לדפים הגדולים
שהיו מונחים על השולחן. סרטוטים של זיקוקי דינור.
"למה לא הגברתי כימיה?". הוא נאנח ושלף את החתול מתוך הערימה.
ואז הוא ראה את התמונה. התמונה שלה, קבורה מתחת לערימות
הסרטוטים. והוא נזכר, נזכר למה בעצם התחיל את כל זה.
הוא הושיב את זכריה על ברכיו וליטף אותו.
"תודה לך", הוא לחש.

"הם רודפים אחריי!"
איש מוזר התפרץ למכונית, שיערו פרוע ומתולתל. על סנטרו התנוסס
זקנקן שמעולם לא טיפח יותר מידי. לחייו היו מכוסות בזיפים.
"אדוני, למה אתה מתפרץ למונית שלי?"
"סע, בבקשה", אמר האיש המוזר והושיט לתוך ידו של הנהג שטר של
100 שקל. הנהג הסתכל על השטר, המום.
"יש עוד הרבה מאיפה שזה בא. תן גז!"

"אתה לא יכול לנהוג יותר מהר, בבקשה?" האיץ בו האיש המוזר בקול
מפוחד ומבוהל.
"מה הלחץ?"
"הם רודפים אחריי! הם יהרגו אותי, הנבלות. סע מהר ואכפיל את מה
שנתתי לך."
"ידעתי שלא הייתי צריך להיות נהג מונית", הוא מלמל בעודו מעביר
להילוך רביעי. "לאן לנסוע?"
"זה באמת לא משנה. סע עם הכביש", צעק האיש המוזר והסתכל אחורה.

"קלי קלות, כמו בטסט", אמר הנהג וחייך.
האיש המוזר כנראה ראה משהו שהבהיל אותו במיוחד, כי הדבר הבא
שעשה היה לצעוק בפאניקה בעודו אוחז בראשו, כאילו מפחד שיתפוצץ
אם לא ישגיחו עליו.
"אתה לא יכול לנסוע יותר מהר?"
"אני אשתדל."

"אתה בא לכיכר, יוסי?" צעק הנער עם חולצת הטריקו האדומה לתוך
מכשיר הפלאפון. "דויד, תרגע. אליק, תחזיק אותו."
"חמש דקות ואני שם."
"יופי. דויד מתפגר פה, אני סומך עליך."

"איבדנו אותם", אמר האיש המוזר ונשם לרווחה. "אני יהושוע".
"נעים מאוד", הושיט הנהג את ידו ללחיצה ונתקל בעמוד.

יוסי מתנדב במד"א, הוא יודע בדיוק מה לעשות במצבים כאלה.
"אי אפשר לקחת אותו פשוט לבית של מישהו?"
"אליק, יא מטומטם, לאיפה ניקח אותו?" אמר הנער עם חולצת הטריקו
האדומה, "לבית שלי? עם ההורים שבטוחים שאני ישן ולא יודעים
שברחתי דרך החלון?"
"סליחה, לא ידע-"
"או אולי לבית שלך. אני בטוח שההורים שלך ישמחו מאוד לדעת שאתה
מסתובב עם פושטקים כמונו."
"אוקיי, אוקיי, תרגע."
"או אולי", הוא לקח נשימה עמוקה, "לבית של יוסי, שההורים שלו
יהרגו אותו אם הם ידעו שהוא ער בשעות כאלה?"
יוסי החל לבצע החייאה.
"אתה יודע מה הכי טוב? לבית של דויד! כן! ההורים שלו יקלטו
בדיוק מה קרה וישחטו את כולנו."
"תביא את החולצה שלך!" יוסי צעק. הוא פשט את חולצת הטריקו
האדומה והושיט אותה אל יוסי. דויד נשם בכבדות. הוא דימם מהבטן.
הנוזל האדום נספג בחולצה האדומה.
"לא יכולת להביא תחבושות או משהו?" שאל אליקו.
"לא מצאתי אותן בדיוק. נגמרו לי בתיק העזרה הראשונה", אמר יוסי
בתשובה ופתח את המזוודה הלבנה.
"ראית את החתול הזה? איך הוא הסתער על דויד? ממש משוגע!" אמר
אליק לפתע.
"כן. הוא רצה נקמה, המסכן."

"אל תדאג, חבר", אמר יהושוע, "אני מכיר מישהו שמטפל בדיוק
בדברים האלו. תוך כמה שעות המכונית שלך תהיה כמו חדשה."
"יש לנו מזל שבכלל נשארנו בחיים", הוא מלמל וניגב בחולצת
הטריקו האדומה את דמו שלו, לשם שינוי. היא ליוותה אותו הרבה
זמן, החולצה הזו.

הם היו שיכורים לגמרי, שלושתם.
"תסתכל על החתול הזה", אמר אליק.
"איזה חתול חמוד", אמר הנער השני. הוא חייך ורכן אליו. החתול
יילל.
"מה אתה חושב יקרה אם נשפוך עליו חומצה גופרתית?" אמר דויד,
שהיה כבר שיכור לגמרי.
"אתה משוגע? אל תעשה דבר כזה!" הוא אמר.
"נו, בחייך, הוא יהיה בסדר", הרגיע אותו דויד, "היה לנו ניסוי
בזה היום בכימיה. שמרתי קצת. אני רק רוצה לראות איך זה פועל".
"שום פועל! אתה תהרוג אותו!"
"תפסיק להיות כזה חנון", אמר דויד בקול צרוד ודחף אותו הצידה.
לפני שהנער הספיק לעשות משהו, דויד שפך מלוא הבקבוק את החומצה
על החתול.

"אתה בסדר?" שאל יהושוע.
"כן, תודה."
"ניסים? בוא לפה מהר", צעק יהושוע לתוך הפלאפון, "יש כאן
מכונית שזקוקה לטיפול".

החתול יילל בקולי קולות. יילל בכאב, הוא עשה את הפעולה המקבילה
לצרחה.
הנער חשב על המקרה שנים רבות מאוחר יותר, והגיע למסקנה שזה
מאוד מפתיע שאף עלמה מזדקנת עם רולים בשיער לא יצאה אל המרפסת
ואמרה: "שוב פעם החתולים המזדיינים האלו, שקט!". זה לא קרה.
החתול הרגיש מותקף, הוא הרגיש צורך להגן על עצמו. הוא התנפל על
הדבר הראשון שעמד בדרכו. דויד. בטפרים שלופים, ובאקסטזה לא
מתוכננת החתול התנפל. לא כדי להזהיר, לא כדי להפחיד. כדי
להרוג.
"קח אותו ממני, קח אותו ממני!" צעק דויד באימה עת החתול שרט כל
סנטימטר בגופו, מתמקד במיוחד על הבטן העגלגלה. הנער עם חולצת
הטריקו האדומה קם מיד וניסה להוריד את החתול. הוא לא הצליח,
הוא לא הפעיל כוח. הוא לא היה מסוגל, הוא מעולם לא פגע בנפש
חיה.
אליק, שהתאושש מההלם, בעט בחתול. הוא רץ במורד הרחוב, מיילל
בקולי קולות.

"כן, אני רואה", אמר האדם העונה לשם ניסים, "תידרש כאן הרבה
עבודה. אבל אפשר לסדר את זה".
"אפשר לסדר את זה?" צעק הנהג עם חולצת הטריקו האדומה, "כל
המנוע הלך לעזאזל והשלדה מעוכה לגמרי!"
"אל תדאג", הרגיע אותו יהושוע, "ניסים הוא מומחה".
"אני אקח אותה אליי. יומיים ויש לך מכונית חדשה", אמר ניסים.
הוא רצה להגיד משהו, אבל יהושוע נתן בו מבט מרגיע ומהנהן שכל
תכליתו היא: "סמוך, יהיה בסדר".

הוא קרא ספרים. הרבה ספרים. ספרים על כימיה. על חומצה גופרתית,
ואשלגן חנקני, ואבק שריפה, ופחם.
זכריה תמיד הפריע, הוא היה קופץ על הכיסא, מתיישב על ברכיו
וחוסם את שדה הראיה שלו. במקום שלפני שניה נח לו ספר, ישב כעת
חתול עיוור.
הוא לא היה מתרגז, הוא לא אדם שמתרגז מכל שטות.
הוא היה לוקח את זכריה, החתול, ומניח אותו בעדינות על הרצפה.
לפעמים היה צוחק, אפילו. הוא אהב חתולים.
גם היא.

"הלו?"
"מה קורה אח שלי? זה יהושוע."
"יהושוע! מה שלומך?"
"חיים. מה איתך?"
"נפלא. הכרתי מישהי, היא-"
"יופי, יופי. שמע, המכונית שלך מוכנה."

הוא עבד ימים כלילות, בקושי אכל, שתה רק לפעמים. מידי פעם
זכריה היה בא ומזכיר לו שכדי להמשיך להתקיים, צריך לאכול מידי
פעם.
אבל הוא לא היה צריך לאכול במיוחד, כי כשיש מטרה בחיים, כשיש
אהבה, כשיש תכלית, היא ממלאת את כולך, ואינך נזקק עוד לדבר.

"אתה גאון!" הוא צעק, "תודה לך! תודה, תודה, תודה!" הוא חיבק
אותו.
"אל תיגע בי. אני עשיתי את זה רק בגלל יהושוע", אמר ניסים.
"יהושוע! תודה! איזה קסם, איזה יופי!"
"כן", אמר יהושוע, "ניסים עשה עבודה נפלאה. החליף לך מנוע,
ועשה פחחות שחבל על הזמן".
"איך אוכל להודות לך?" הוא שאל וליטף את מכוניתו.
"1000 שקל, בבקשה", יהושוע אמר וחייך, מושיט את ידו.

אחרי עשרות לילות ללא שינה, הוא הצליח. הוא בנה את טיל זיקוקי
הדינור הראשון, המורכב מחומרים אשר יפיקו את מיטב האפקט
הויזואלי הדרוש. הוא יצא בלילה, זכריה התלווה אליו.
למרות שהיה עיוור, זכריה ידע היטב להתמצא בשטח. לעיתים קרובות
שניהם יצאו לטיולים. אנשים שעברו על פניהם ברחוב נדהמו לראות
את הברנש הממושקף והחייכן הולך ביחד עם חתול.
ללא רצועה. לא הייתה דרושה רצועה. זכריה מעולם לא עזב את
בעליו. הצבע האדום של חולצתו הישנה היה בולט מידי כדי שיאבד
אותו בין כל השחור והלבן.

"5... 4... 3...", הוא ספר לאחור בעודו רץ הרחק מן הטיל.
זכריה הרגיש שמשהו הולך לקרות, הוא התרחק והתחבא בשיחים.
"2... 1..."
בשניה שהפתיל נגמר הטיל זינק אל השמיים במהירות. כעבור שתי
שניות, כאשר היה בגובה של עשרה מטרים מעל פני הקרקע, התפוצץ
הזיקוק בקול גדול, ויצר גשם של ניצוצות מרהיבים וצבעוניים,
שטרם ראתה העיר כמותם.

הם ישבו שם, מתחת לשמיים, והיו זיקוקים. חבוקים, הם התבוננו על
מטח הניצוצות שהופיע משום מקום. זה לא היה בגלל יום העצמאות,
או הסילבסטר. זה היה סימן, ככה הוא רוצה לחשוב.
גם היא רוצה לחשוב, היא רוצה לשקול אם הוא מתאים לה, היא רוצה
לחשוב אם זה הרגע לפתח יחסים, אם זה הזמן. אהבה צריך לתכנן
בקפידה.

אהבה צריך לתכנן בקפידה, כמה נכון. פעם הוא חשב שהכל טבעי
לגמרי, באהבה. מה כבר יש לשקול ולחשוב? זורמים, זה לא כל כך
מסובך. מסתבר שכן.
הוא מדליק את הפתיל, הראשון בשרשרת של פתילים, שיציגו מופע של
זיקוקי דינור, כמו שהיא אוהבת. "כמה קיטשי", הוא חושב.

הזיקוק הראשון ממריא אל על ומתפוצץ בגובה של עשרה מטרים מעל
הקרקע, במפגן אדיר של צבעים. היא יוצאת אל המרפסת, כי שמעה את
הקול המוכר, של פיצוץ בשמיים, הקול שהזכיר לה אותו. היא רצתה
להיזכר.

הוא ייתן לה את הזמן לחשוב, את כל הזמן שהיא תצטרך. הוא מדליק
את הפתיל השני והשלישי, אחד אחרי השני, בהפרש של 1.5 שניות.
התזמון חייב להיות מושלם. עולה בו מחשבה שלא עלתה בו קודם,
כשהתחיל את הכל, כשבא למוסך של יהושוע וביקש את החומרים לבניית
זיקוקי דינור. אולי כל העניין הזה לא מתאים? הרי הוא הבטיח שלא
ילחיץ אותה, שלא ידחק בה להחליט, וזה מה שהוא עושה בעצם.
הוא מבטל מחשבה זו כשהוא מדליק את הזיקוק הרביעי אחרי 5.8
שניות, ברגע שהשניים הקודמים מתפוצצים בשמיים. הוא יודע שזה לא
כך. הוא לא דוחק בה, הוא פשוט רוצה להזכיר לה שהוא שם, מחכה
לה. הוא רוצה להזכיר לה שהוא קיים. הוא ייתן לה את הזמן לחשוב.
אהבה צריך לתכנן בקפידה.