ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם... "עשית לך חורים בכל הפרצוף",
אמי פולטת לאחי הגדול שהגיע לחמשוש מהצבא אתמול, הוא אינו מגיב
,רק מרכין ראשו ומניח את ידו הימנית על המצח, שחירר כאמור,
בחושבו "אוחחח שתפסיק להתערב לי כבר בפצעים, זונה". זה לפחות
מה שאני הייתי חושבת אם הייתי במקומו, והייתי במקומו.
אחי הקטן מעביר את ציפורן אצבעו, האצבע שעל יד האגודל, שעד
היום איני יודעת מה שמה, למרות כמות הפעמים הגדולה שאמרו לי,
ולמרות מספר פעמים שלימדו אותנו זאת בגן, על הקווים המצויירים
לו בצלחת, צלחת חרסינה יפה ששמורה רק לארוחת ערב שישי, ושבת
בבוקר (שאצלנו מתקיימת יותר לכיוון הצהריים, בארבע, אחרי שכולם
מספיקים להתעורר, כלומר, אחרי שאני קמה משנת היופי שלי, הרי יש
לי רק יומיים בשבוע להשלים שעות שינה מכל השבוע, ויומיים, אותם
יומיים, לצאת, אז אני חייבת לנצלם כראוי.).
על הצלחת מצויירים בית, שמש, עננים, ממש ציור של ילדה בת 11,
כגיל אחי, שעכשיו מעתיק את התמונה ומקפיד לצייר את כל הנקודות
והקווים הקטנטנים, אך גם יוצא מן הקווים.
אמי בפרצוף זועף מנסה למצוא עוד משהו רע להעיר עליו, אחרי
שאזלו לה כבר כל ההערות הברורות מאליהן בשבילה, ולא מוצאת, מה
שמרגיז אותה אף עוד יותר.
אני מסתכלת על כולם וחושבת על התרגיל במתמטיקה שהתחלתי קודם
כדי לעזור לידיד שלי בפתרון, לא הצלחתי, רציתי לנסות להתחיל
מחדש, אך זרזו אותי לארוחה ולא הספקתי. למרות שהם חיכו לי עוד
כמה דקות, לא הגעתי לתשובה נכונה, אחרי הארוחה חזרתי והצלחתי
במהירות, אולי האוכל עזר לי. בפרצוף עצוב מעבירה במחשבותיי בין
השאר, יחד עם התרגיל במתמטיקה, את אתמול בלילה, את הידיד הכי
טוב שלי שהחליט להפסיק לדבר איתי.
אחי בנתיים הוריד את ידו ממצחו,אך נשאר מבוייש, אמא עוד זועפת,
אחי כמעט ומסיים את הציור, ואבי ממלמל לו את התפילה במהירות,
ודאי עם דילוג על כמה מיליות לא חשובות ובלי שימת לב למה שכתוב
שם באמת. גם אם היה ממלמל פתאום שיר ילדים מוכר אף אחד לא היה
מבחין בכך. אף לא הוא עצמו
אחי סיים. בשומעו את אחי הגדול אומר "אמן" כשהבין שאבי סיים
להקריא את התפילה התעורר לפתע ויאמר אמן. אני שותקת.
ואמי זועפת.
מעבירים את כוס היין, תירוש, כל אחד לוגם מעט. אחי הקטן מסיים
ומחזיר לאמי שמסתכלת עליו בכעס,כאילו שפך עכשיו את היין על
המפה הלבנה (למרות שהיום היא חומה עם חורים, יותר מדי חורים
לדברי אחי הטיפש). אבי ואחי נוטלים ידיים, בלי ברכה, רק מים,
בלי שלוש פעמים ובלי הכוס המוזרה הזאת, רק מרטיבים את היד
ומנגבים.
"ברוך אתה ה'...", "אמן", חתיכת לחם לכל אחת, אני מקבלת את
הנשיקה, כמו תמיד.
מפעילים את הקול בטלוויזיה, שהייתה דולקת רק ללא קול, בלא
מפריע לתפילת יום שישי, ואוכלים.
אנחנו גם לא נוסעים בשבת.