בפרדס אל מול האורווה וליד הנהר עומד לו עץ
כל שנה הוא גדל ופורח ואני מתחתיו אוהב להתרוצץ
עונות באות עונות חולפות והוא עם שורשיו קשור בצרור החים
הרי זהו עץ של תקווה של חלום ומחר הוא גדל ללא חת הוא זקן
ונזכר...
הוא נזכר בתקופות שהייתי צעיר, הייתי רץ וקופץ נהנה מקול
זמיר.
העלים שגדלים תמיד פורחים ונוצצים בסנוור מלטף וחמים של אחר
צהריים תמים.
אין דאגות ואין כאבים כל דבר מסביבי הוא יסוד החים והעץ שגדל
מעליי מחיך ואני מביט אל על וקולט את קרני השמש האחרונות של
היום. איזה כיף, אני וירון...
והנה השעה כבר מאוחרת ובבית אימא כבר דואגת, היא אוספת הצרור
ומתניעה את האוטו.
היא מעולם לא הייתה נהגת מרוצים והיא מכינה את עצמה כי אני מלא
תירוצים...
בינתיים הערב יורד והעלים נרדמים ואני וירון נהנים כמו
גדולים!
לפתע נשמע הצופר והאוטו כבר כאן... אימא הגיע, אני מרגיש כה
קטן.
והתירוצים מפציצים ואימא נלחמת בעוז, "די מחר לימודים כמה
עוד?"
אני וירון נכנסים... מביטים אל העץ המדהים... ואימא נוהגת הכול
בשליטה,
אמנם היא איטית אבל איזו נסיעה!
ואני מרוצה וגם קצת צמא ירון מחיך, ללכת לישון הוא רוצה.
אני יודע שמחר עוד יום נהדר של אחר צהריים חמים ומוזר.
ומחר לימודים והכול יסתדר, אימא בבית ואבא כבר חוזר.
אני נכנס למיטה מחייך ונזכר, "איזה כיף..." ונרדם על הכר.
הלילה יורד והעץ עוד עומד. העלים רדומים הם שקטים לא זזים,
כל עלה של תקווה של שמחה ואהבה רק ינשור הוא לבסוף ותישאר רק
תמונה.
העלים נושרים מיום ליום הם נגמרים. אבל אני עוד צעיר ולא מבין
עניינים.
הכול כל כך נעים וחמים וההורים שם למטה מחייכים ושומרים.
אני לעולם לא אחדל ואשכח את העץ. הכול נהדר ומובן מעליו.
ולאחר זמן רב בחלוף השנים בזמנים מוזרים ודי כואבים...
יום אחד בעולם של צבא ופרידות וסרטן, לפתע אני עומד ונזכר...
איזה כיף היה היה, כל עלה שנשר...
האם העץ עוד נותר?
אני נזכר...
חיש מהר נכנסתי לאוטו ונסעתי כמו טיל!
על אריה אדמדם נאמן ושקדן, ששומר ומגן ותמיד מסתכן.
את הנהר עברתי ללא היסוס וזיכרון פתאום צץ...
האורווה הזכירה לי קיבוץ ואני נזכר איך הייתי רץ...
והנה הפרדס... זה פרדס?! זאת שכונה!
היכן העצים והחיות שקופצים?
הדבורים והריח של בוץ די נעים?
ואני והחבר'ה רצים ויורים... זיכרונות נוצצים...
אבל סביב רק בתים וגדרות.
אנשים עסוקים עוברים ושבים. הם זורמים בריקוד היום יום של
אובדן הזמנים.
אך פתאום לפתע קולטות הם עניי.. הנה העץ הזקן הנוצץ...
אבל העץ הוא עירום העלים כבר אינם הוא עומד די כפוף וענף שם
נשבר...
אני ניגש אל העץ ומביט מסביב... אין יותר עלים... אני ממשיך
לחפש...
וכל נגיע בגזעו של העץ מחזירה אותי לזמנים נדירים שבאים רק פעם
בחיים...
אך ללא הועיל. העלים כבר נשרו והזמנים השתנו... החברים עסוקים
הרחובות די שונים ואימא יקרה שלי אי שם בעננים...
אני בוכה וכועס... ונותן חיבוק אל העץ... והעץ מביט... שותק.
"זמנים משתנים ואנשים מתבגרים" אני חושב לעצמי בתוכי...
והשמש מלטפת מזכירה, פעם היה נהדר בעולם השכונה...
ראשי אט אט מתרומם וסופג את האור החמים...
ועיניי המצומקות מקרני החמה, מטפסות בגלישה מחפשות קצת שימחה.
והנה! הנה פתאום הן קולטות רק עלה אחרון כזה נוצץ! נהדר! ממש
כמו שפעם היה!
עלה נהדר של שמחה של תקווה!
והעלה עומד גאה וזקור!
"זה עלה אחרון"... "אחרון בהחלט"... "מה זה אומר?" אני
מתלבט...
ואז כך לפתה חיוך מתפרץ ומאיר בחזרה אל החמה את כל החום שלה!
"אני מניח... שיש עוד תקווה". |
