צרפת נפלה בגלל הרוקוקו.
כולם יודעים את זה. לא לחינם זימרנו:
"כשזה נגמר, בסוף כולם יודעים."
שמלות, פאות, נוצות, ספות, אגרטלי חרסינה -
ושושנים, ונשיקות בין שושנים -
פאר קליל של פרפרים וקשקשים וכסף -
ואצולה מעל השולחנות הירוקים.
כל כך יפים, מאוהבים, שותים את כל עידון היתר
עד הטיפה האחרונה. עד הטיפה האחרונה.
קלילות האצילים המבורכת,
חוצפת חושים המרחפת על פרקט!
ראש מפודר מדי צריך להתגלגל הצידה,
ארמון עתיר העיטורים צריך להישרף -
לא היתה ברירה. "זה - oui, madame - בשביל הלחם,
וזה - pardon, monsieur - בשביל העוגיות."
ראשים נופלים. האם הדמיונית של הבורבונים
סופרת את בניה: "לואי, לואי, לואי..."

ובצדו המרוחק של העולם,
היכן שפסל מכוער, מתנת המנצחים,
ניצב על אי קטן בין מעבורות התיירים,
הלכתי, כמו כולם, להצגה בברודוויי,
בלב הגלאם, ראיתי את "פנטום האופרה",
עשיר ברוקוקו אמריקאי -
אותם הנצנצים, אותה הפודרה,
אותו התיאטרון, אותן הנברשות.
הייתי נבוכה בגלל הידיעה
שזוהר זה מרוויח את כספו ביושר,
ההמונים אינם צפויים לצאת לטיימס סקוור
אלא במטרה לרכוש כרטיס מוזל,
ולא תהיה בעיר הזאת אף גיליוטינה
שתעניש את הפאר הזה על טעם
עשיר מדי ומנצנץ מדי.
וכדי למחוק את המבוכה הזאת,
נזקקתי לצניעות הנגנים
בבארים אפלים ללא עישון
ולמאתיים הגלריות של צ'לסי.