אין לי דרך לתאר את מה שעבר עליי היום. נהייתי מכורה. לא
לסמים, לא לסיגריות, לא לאלכוהול, ותתפלאו, אבל גם לא לסקס.
נהייתי מכורה לשקרים, לסוטים, לאלימות, לנבזיות, לבריחה,
להכחשה.

אין לי אפשרות לתרץ את המעשה המגעיל שעשיתי היום. הפכתי מתמימה
למכשפה. מאהודה לבודדה. לבד, בלי אף אחד. יושבת עם סיגריה ביד
ומחכה לו, שיבוא.

נהייתי פושעת בתחום הרגשי. עובדת על כל מי שמעיז להטיף לי.
משקרת לכל מי שמנסה לגרום לי טוב. כבר לא יושבת, עייפה מכל
הצביעות הזאת, מכבה עוד סיגריה ושוכבת במיטה.

והלילה יורד ואיפה הוא עכשיו? ואיפה אני? איפה אנחנו? לא ביחד,
זהו העניין היחידי שאני ודאית לגביו.
אני הורסת את כל ההזדמניות שנותנים לי להוכיח את עצמי. אין לי
הזדמנות להגיד שטעיתי. כבר לא רוצים לשמוע את קולי.
יודעים שכל הד שיוצא לי מהפה מבוסס על שקר שמובוסס על שקר...
עוד סחיטה... ועוד בגידה.

ואחרי הכל, אני משקרת לעצמי, לא לאף אחד אחר.
אני מכחישה את המציאות הזאת. נגמרו לי הסיגריות אז אין מאיפה
לשאוף עשן משום שלשקרנים לא מגיע אויר טהור ונקי, רק עשן מחניק
לרעות, שיחנקו!
ואני לא מזילה דמעה כי אין לי בשביל מה. אני משקרת! והוא כבר
לא יחזור אליי. הוא כבר לא יאמין לי.
אין לי דרך לתקן את מה עשיתי היום, ואני רוצה להשתנות, אני
רוצה לקוות, רוצה לחכות, רוצה להזדהות. רוצה אמת מתוך עצב,
ורוצה כנות מתוך בושה. רוצה אותו אבל כבר לא יכולה.

אם תראו אותו תגידו לו שאני פה, יושבת על המדרכה, עם סיגריה
ביד וגופייה שחורה. משתנה למענו,מחכה רק בשבילו.
רוצה אותו,  וזה לא עוד שקר שמת, זאת סוף סוף האמת.