ינקת ממני בחרוב הגרון
שורשיך הכית בשרב צימאון,
לאורי התחממת בעת כפור וקרה
הייתי לך כטיפה המרה.
מן הגשם, סופה ושריפה מאכלת
הייתי לך כניצוץ הגחלת
ואני- דמעותיך ינקתי
לתוכי, בלילות לבנים ארוכים.
גם אני לצילך קרסתי לנוח
מכה שורשים באוויר המלוח,
צונחת אט אט לתהומי תהומות
מכבה לאיטי שלהבות עמומות.
אמת, אך אזכור, קולך מן השבות-
פורט מיתרי בלילות הבדידות,
געגוע מציף בי לפתע תחושה
ללילות הקטיפה עת הייתי אישה.
29.5.04 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.