בס"ד ראשון 19.40    30.11.03

לפני חודש או פחות התקשר אברהם להזמין את בתי בת ה 14 שחר,
איתו ועם חברתו לטיול שבת.
שלא אענה לו מיד.
לא, אני לא מוזמנת.
אני אמורה להישאר בבית, כי אני הרי יודעת שאנחנו לא מתאימים.
הנה שוב הוא מתקשר.
הוא מזכיר לי את בקשתו, ושואל...
עוד לפני שגמר לשאול אמרתי: "זו חוצפה"
רגע, אבל עוד לא שמעת מה...
אני יודעת, זה בקשר לטיול שתיקח את שחר.
אני חושבת שזו חוצפה. אתה חושב שרציתי להתחיל איתך, ודאגת לומר
שאנחנו לא מתאימים.
אני חושבת שלא רק שאנחנו לא מתאימים, אתה בכלל לא ראוי לי.
כן, אבל רגע פנינה, פנינה, רגע...לא באתי לריב איתך.
טון הדיבור שלו מאופק, ומתחסד.
לא, אני לא רבה איתך. אבל שים לב, כשאתה רוצה לומר משהו אתה
מרשה לעצמך להשתיק אותי. עכשיו אני אמורה לומר את אשר עם לבי
בהסכמתך ובאישורך. אפשר לי להמשיך ולומר מה שאני רוצה. לא מוצא
חן בעיניך ומיד אתה נבהל לומר:  "רגע..רגע...פנינה..."
טוב, תמשיכי אני אקשיב.
אני חושבת שזו חוצפה, שאתה מזמין את הבת שלי לטיול. אותי משאיר
בבית.
גם אני רוצה סתם, לצאת קצת. זה באמת חסר לי. לא רוצה להתחיל
איתך וכלום. לא רק שאני לא רוצה, אתה בכלל לא ראוי לי.
הייתי חייבת לומר לך את זה על כל הפעמים שעבדת עלי, שסידרת
אותי, שחיכיתי לך ולא באת.
קולי רעד קלות מהתרגשות.
את מרשה לי להגיד עכשיו משהו? הוא שואל לבסוף.
(בחיי שלא התחשק לי לשמוע.)
פתאום שמעתי במו אוזני:
ממש לא רוצה לשמוע אותך. לא רוצה לפתח איתך שום שיחה, שום קשר
ולא וויכוח. אין לנו כבר מזמן קשר, ולא רוצה.
קאט...

משהו השתחרר בי. משהו חסר מחסומים דיבר מתוכי.
נמשכתי לאברהם בגלל ההרגל  הזה, לרדוף ולחזר אחרי אהבה.  אחרי
אהבת האם ללא הצלחה.
נמאס לי מהחיזור התמידי. מהתלות ללא סייג.
והנה נקרתה לי ההזדמנות.

אמרתי מילים כדורבנות. ללא מורא וללא פחד. ללא פחד ואי נעימות
שמא אפגע בו. ללא מורא על כל אותן הפעמים שאני הייתי הנפגעת.
אמרתי את אשר עם לבי ללא כחל וסרק.

מי היה מאמין שפנינה הקטנה, המטומטמת, הפחדנית, הפוחדת מהצל של
עצמה, פתאום תוציא מילים כאלה מכל הלב.
מי היה מאמין שפנינה החלשה הזו נהייתה חזקה כזו. לא פוחדת
לזרוק מילים.
כל מילה, סלה.
כל מילה חקוקה בדם לבי.
לכל מילה יש גב, יש תוכן.
וואו...
כל הכבוד פנינה. עשית זאת.