בס"ד 17.01.04

כן, אני רוצה להיות במקומות שאין בהם אשם.
לנסוע לקניון, או למקום אחר.
אך לא איפה שנמצא האשם התמידי.
אבל אם אני באה אל ההורים,
שם תמיד יש אשמה.
שם תמיד יש מחלה באוויר.
כי שאביטל שם או גבי,
ההבל מתפוגג מעל ראשה
אבל שאני מגיעה
הוא חוזר
חוזר במשנה תוקף אפילו.

אני רוצה להיות מוקפת
בדברים שטוב לי איתם.
רוצה לזרוק חצי מהחפצים בבית.
בשביל זה אני צריכה מנוחה נפשית.
אין לי.
אני צריכה להיות קצת לבד.
שחר בבית שומרת עלי
כמו כלב נאמן.
אפילו לחברות ללמוד
היא רוצה שיבואו אליה.
ואז אם הולכת לשעה או שעתיים
אני אפילו לא מספיקה להזיז אצבע.
קודם אני צריכה ליהנות
להתרגל שאני לבד
ואז היא כבר מופיעה.
היא כמו צל ענק
צל שרובץ על כתפי.
אם היא מתעוררת,
היא חייבת לקרוא לי דחוף.
אם יש פרסומות בין הקטעים שלה,
היא יוצאת וקוטעת את הריכוז שלי.
אם היא עסוקה?
זה כמעט לא קורה.
גם אם היא מכינה שעורים
יש לה סיבה לצאת כל רגע
ואז היא כבר גומרת אותם.

הבית עמוס בניירות, בחפצים מיותרים
ואני לא מגיעה לסדרם.
היא כמעט ולא עוזרת לי.
כשאני אומרת לה, "אין מישהו שיגיד לך
שאת חייבת לעזור".
אז היא מסכימה.

אבל קשה לה, והיא כבדה.
אין לי כוח לאחריות.
את כבר לא תינוקת.
אני אומרת לה.
את חייבת לעזור
היא מסכימה.
אבל,
אוי... אין לי כוח...
תעשי לי... ותתני לי...

ואני כבר עייפה.
עייפה מהמתח הזה שמעליי ומתחתי.

נכתב בשעת דחק. בינתיים השתפרו דברים.