שבת 17.01.04 11.20

הלילה הייתי בשדה פתוח על יד הים.
שדה פתוח, פה ושם בתים.
עברה שמועה שהגלים הגדולים הענקיים שראיתי,
יגיעו עד להרחק מקו החוף.
רצתי כל עוד נפשי בי, מתפלאה.
הרי אין כל סימן לגאות וגלים כאלה היכן שאני נמצאת.
ואז אני רואה את האדמה מתרוממת, הגל מרים אותה.
לא מספיק כדי להעיב עלינו.
אך מספיק כדי להפחיד.
האדמה מתרוממת כמו איזה חיה,
מפלצת קדומה הקמה על רגליה.
רואים את גבה מתרומם.
והוא מכסה את כל רקיע השמים.
פחד.
ממשיכה לרוץ.
מצליחה להגיע לכביש מבטחים.

הנה אני בבית.
קמה משנתי.
חסרה הידית לדלת הכניסה
וכן שני המפתחות של שחר ושלי חסרים.
עוד אני תוהה מי הצליח לפרוץ, ומהמרפסת הקטנה של המטבח,
מופיע לי איזה בחור שמנמן ג'ינג'י.
הוא הפורץ.
אני שואלת אותו מה יש לו לחפש אצלי.
אני רואה בידיו את המפתחות שאבדו לי.
עם שרוך לבן.
אני מבקשת שיחזיר לי את הכל תוך כדי שאלה
אם לקח עוד משהו.
לא, הוא לקח.
אני מסבירה לו את מצבי.
חד הורית ללא השלמת ההכנסה שהייתה לי.
שיעזוב אותי.
נראה כי הוא בוש ונכלם.
בוש על עצם העובדה שהוא נתפס.
הוא מחזיר לי הכל. ויורד במדרגות למטה.
אנחנו נפרדים בשלום נחמד.

התעוררתי.