אהבה היא כמו חשמל - לפעמים עושה ניסים, לפעמים הורגת, ולפעמים
- קצת עומס יתר עושה קצר בכל המערכות.

סיימנו לאכול את ארוחת הערב, ונראה היה כאילו עוד ערב שגרתי
עומד בפתח- היא לצפייה בטלוויזיה ואני לכלים, ואח"כ איזה ספר,
או גם טלוויזיה. ג'יימי המתין לתורו בסבלנות. ופתאום - אין
חשמל.
"מותק! מה קרה?"
"אני לא יודע. לא עשיתי כלום. שנייה אחת, אני רק אצא החוצה
לבדוק בארון."
לא יודע, הכל נראה בסדר. אין שום מפסק מורד, ולא עולה ריח של
שרוף כמו בפעם הקודמת. הבניינים הישנים האלה, אני אומר לכם...
"מותק, תסתכלי החוצה, תבדקי מה המצב בבניין ממול?"
"חושך מצריים".
"טוב. נרות."
איפה שמתי אותם? יש שאריות מחנוכה... או, הנה. וגפרורים.
"מותק... אני מפחדת."
"לא צריך לעשות סיפור. בסך הכל הפסקת חשמל. הנה כבר יש אור. את
רוצה לשתות יין?"
"נשאר משהו מאתמול?"
"לא, נפתח אחד חדש."
"ואתה?"
"מה נראה לך?"
"או.קי..."
יש מצבים מסוימים, בהם אתה נמצא עם מישהי (או מישהו) שאתה חושב
שאתה מכיר ממש ממש טוב. אבל שינוי קל של הנסיבות עשוי לגרום
לשדים מסוימים, שכבר זמן רב מנסים להוציא את ראשם מסיפור
המסגרת ולעצב להם מקום קצת יותר מרכזי בסיפור- לעשות בדיוק את
זה. אחד מהמצבים האלו זה הפסקת חשמל.

אומרים שהמוח הוא מכונה מופלאה, שיכול לפצות על חסך של חוש
אחד, בתגבור של החושים האחרים. מתי בפעם האחרונה הייתם בהפסקת
חשמל? לא כזו שנגרמת אחר שלוש דקות. אני מדבר על הדבר האמיתי,
כשממש אין חשמל. מה אתם עושים? טלוויזיה, מוסיקה, מחשב, וידאו,
די.וי.די, אפילו אור- אין. אי אפשר לקרוא. אם אתם לבד-אפשר
לנסות ללכת לישון. אבל לא לשכוח-אתם באפילה כבר עשר דקות,
והמוח שלכם החליט שזהו ודי, הגיע הזמן לחזק משהו אחר במקום-
שמיעה, למשל. וככה אתם יושבים בחושך ושומעים את הרכבת כשהיא
עוברת, בערך עשרה ק"מ מהנקודה שבא אתם שוכבים. וציפורים,
ומכוניות על הכביש. ורדיו, אבל ממש מרחוק. וזוג מזדיין איפשהו
בבניין. וככה זה ממשיך בערך שעתיים. אבל כשיש עוד מישהו
בבית... בוא נגיד רק שלפעמים- עדיף להיות לבד.

ישבנו על הכורסה הגדולה, בלי לדבר, רק נהנים מהשקט ומהעובדה
שסוף סוף אנחנו יכולים לשבת ולדבר, בלי שמישהו יצטרך לוותר על
משהו בשביל זה. ג'יימי לא אמר כלום, פשוט היה שם, והפיץ
ניחוחות מדהימים (שהיא הייתה מגדירה אותם כ"ממש מסריח, אפשר
להשתכר רק מהריח"), אבל אני נהניתי בשקט. לכל אחד יש את
הפריבילגיות שלו, לא?
"אז מה עשית היום, מותק?"
"הכל כרגיל. שוב עבודה, שוב עצבנו אותי הטמבלים שמתקשרים אלי
בעבודה, שוב אותם דיבורים במשרד, כמה נסיעות החוצה לטיפולים
דחופים והביתה. איך היה בלימודים?"
"בסדר, אני יודע... שום דבר שלא היה כבר פעם."
למעשה, לא היה לימודים. היה עוד יום ים, אבל אם אני מגלה לה את
זה היא עושה ממני שטיח. במיוחד שלא הגעתי היום לסטטיסטיקה
שלוש. גם ככה אני לא מבין את זה, אז מה יש לי ללכת לשיעורים?
עברתי ככה את אחת ושתיים, גם שלוש יסתדר.
"מה שלום רינת? עדיין בעיות עם החבר שלה?"
"כן, היא כל הזמן בוכה לי על זה. למען האמת, כבר קצת נמאס לי,
אבל בשביל זה יש חברות, לא?"
"חשבתי שחברות זה בשביל לעשות קניות ביחד, לא? ובשביל לרכל על
בנים אחרים."
"ומה אתה חושב שאני מספרת לה?"
"מה, עלי?"
"נו, מה? אתה יודע על עוד בחור בחיים שלי?"
"אם יש כזה, אז עדיף שאני לא אדע עליו, נכון?"
"נכון."
"בטח. מי לא יקפוץ עלייך, איך שאת נראית..."
נשיקה.
"מה זה?"
"מה יש, אסור? זה שלי, לא?"
"שלך, שלך, אבל בגילי הפתעות כאלה יכולות לעשות התקף לב.
הצופים מתבקשים להירגע."
ושקט.

"חשבתי שניסע לחו"ל בעוד איזה חודש. מה את אומרת?"
"אחלה רעיון. ומאיפה הכסף?"
"את יודעת שיש לי."
"ואתה יודע שאני לא מוכנה שתיתן לי כסף, בטח שלא בשביל שטויות
כאלה."
"מה זאת אומרת שטויות? אני רוצה קצת לבלות איתך, ושמסביבי יהיו
אנשים שלא מדברים עברית."
"ולאן חשבת לטוס?"
"אני יודע... אולי שוב לסקוטלנד... את ממש תאהבי אותה."
"שוב? אבל היית שם קיץ שעבר!"
"ואני עדיין רוצה לטוס לשם שוב. את באה איתי?"
"לא."
"אבל למה?"
"כי אין לי כסף."
"אה."
רקע קצר- את אותו הויכוח- על כסף לטיול בחו"ל- היה לנו גם שנה
שעברה, לפני שטסתי לסקוטלנד. גם אז היא לא הייתה מוכנה לקבל
ממני כסף. כשחזרתי, היא כמובן הכריזה שממש באסה שהיא לא באה
איתי, ושבשנה הבאה נטוס יחד.
"אבל שנה שעברה אמרת שהשנה נטוס יחד, לא?"
"מתי אמרתי דבר כזה?"
"כשהגעתי הביתה שנה שעברה."
"אני לא זוכרת."
"אבל אני זוכר..."
"אתה משקר. אתה סתם אומר את זה בשביל לריב איתי."
"סליחה?"
"טוב, טוב, אל תתעצבן לי. אמרתי, אבל חשבתי שיהיה לי כסף משלי.
ואין, אז אני לא יכולה לטוס."
תהרגו אותי, אני לא מבין את זה. זה לא פעם ראשונה, זה תמיד
ככה. סבבה, אז יש לי יותר כסף ממנה, זה לא שאני משוויץ בזה או
משהו. אבל הייתם מצפים ממישהי שכבר הצעתי לה נישואים שתתייחס
לכל מה שיש לנו כאל משהו משותף, שאפשר לחלוק אותו בינינו, לא?
אז מה אם אני הבאתי את הכסף הזה. מה, כשקניתי מכונת כביסה לא
השתמשנו בה שנינו? כל אחד עושה כביסה לבד? אז אני רוצה לקנות
חוויה. מה יש? מה רע?
היא מתכרבלת על הספה לידי, עושה קולות של חתול מתפנק, ונוגחת
בי עם האף בחיבור שבין הכתף לצוואר.
"אתה באמת רוצה להתחתן איתי?"
"לא, הצעתי לך נישואים לך בגלל שאני צריך את האזרחות הישראלית
בשביל לחיות פה, אחרת מגרשים אותי. כמה פעמים אני צריך להסביר
לך את זה?"
"אה. ומתי אתה רוצה להתחתן?"
"מתי שבא לך, אני יודע... זה ממש משנה מתי?"
"כן. בקיץ זה עולה יותר, וגם ממש חם."
"מה משנה הכסף?"
"לא משנה, אבל זה ההבדל, שבקיץ יקר יותר."
"אולי נוותר על החתונה, ובכסף ניסע לטייל, טיול גדול כזה?"
"מה, ולא נתחתן?" היא שואלת, עם פה פעור, סימן שאלה בעיניים,
ומאחוריו ניצבים שני אגמים של דמעות שרק מחכים לפקודה צא. לסגת
מהר!
"לא נו, מה קרה לך, אני צוחק..." אני מנסה להישמע הכי רציני
ומצחיק באותו הזמן, "...באמת חשבת שאני לא רוצה להתחתן? את
יודעת שאם לא הייתי רוצה, לא הייתי מציע לך נישואים, נכון?
חשבתי רק שאפשר בחלק מהכסף שתכננו לחתונה..."
"מה? ועל מה נוותר?" בקול רוטט כזה, כבר חצי חסר שליטה.
"נו, מה יש לך? בכזאת קלות אני יכול לעבוד עלייך? איך תסתדרי
בעולם ככה? מה את מאמינה לכל דבר שיוצא לי מפה? נו, די,
צוחקים..."
עם צל של דמעות היא מסתכלת לי בעיניים ומנסה לבחון מה באמת
עומד מאחוריהן, אם כל מה שאמרתי אמיתי או סתם בדיחה לא מוצלחת
על חשבונה. בסוף היא משתכנעת:
"חשבתי שאתה מדבר באמת!"
"בחייך!"
אף פעם שלא תעז בכלל להגיד למישהי שאמרת לה שתתחתן איתה, שלא
תעשה את זה- אפילו לא בצחוק. אתה עלול לאבד מספר שיניים, את
מערכת היחסים שלך, והכי חמור- את עור התוף שלך.

"ומה עם לימודים מותק?"
"מה עם לימודים?" היא מיתממת.
"אמרת שאת מתחילה ללמוד בשנה הבאה, לא?"
"כן."
"נו, ומה יוצא מזה? ביררת משהו?"
"כן..." היא עונה, בקול מהוסס משהו, "... וגם שלחתי כבר טפסים,
ואפילו, אהמממ... די התקבלתי למה שרציתי..."
"יש!"
היא תמיד רצתה ללמוד וטרינריה. והיא הסבירה לי שצריך קודם תואר
במדעי החיים, או ביולוגיה, או משהו עם בעלי חיים, לא ממש ברור
לי.
"ומה את מתחילה ללמוד?"
"ביולוגיה... בטכניון."
"בטכניון? בשנה הבאה? אבל אני עדיין לומד פה, אני לא יכול
לבוא איתך..."
היא נמנעת מלהסתכל לי בעיניים, מסתכלת ימינה, על החושך, הרי
היא לא ממש רואה שם משהו: "כן, אבל זה רק לשנה אחת, ואני כל כך
רוצה ללמוד שם..."
"אבל למה דווקא שם? מה, אין תואר בביולוגיה באוניברסיטת תל
אביב?" פשוט חוסר אונים מוחלט. אני לא בטוח שאני מרגיש את הספה
מתחתיי כבר.
"לא יודעת..."טוב, רגע אחד. תחשוב מהר על משהו, איזשהו פתרון.
"אולי תתחילי ללמוד פה בת"א רק חלק מהקורסים, ותקבלי עליהם
זיכוי בשנה הבאה, ואז אני כבר אגור איתך בחיפה..."
"לא. בדקתי את זה. יוצא שאני מפספסת שנה שלמה, וחבל לי על
זה."
"חבל לך על זה. על הלימודים. את צודקת, זה חשוב, חבל שתפספסי
שנה שלמה, כן, זה יהיה בסדר."
"ומה יהיה איתנו?" אני אומר.
על זה גם חשבת? שלא נוכל לגור יותר יחד? שמערכות יחסים לא
הולכות אחורה, אלא רק קדימה? שמיום שנכנסנו לדירה הזו- אני
לפחות- לא רואה את עצמי גר, מה גר- חי עם אף אחד אחר? ברור לך
שזה יפגע במה שיש בינינו, נכון? אני יודע שחשבת גם על זה,
בטוח, את הרי לא מפגרת.
אבל לא. את שותקת. אם את מנסה אותי, את טועה, אני אמרתי לך
עכשיו את המהות, את הבסיס למה שאני מרגיש כרגע. אם את משחקת
איתי איזה מן משחק שטני, שבו את תקפצי בסוף ותגידי "הפתעה!",
הוא ממש לא מהנה. ואם את עושה לי את זה כדי להחזיר לי על
מקודם, אז רק שתדעי שאת נשארת בחוב. עכשיו שנה שלמה יהיה לי
מותר לעשות לך דברים כאלה, ולך יהיה אסור להגיב.

אני וג'יימי קמים וניגשים למרפסת. מאז שסיימתי לדבר יש שתיקה,
אבל לא שקט. המילים שאמרתי תולות בחושך, מסרבות להתפוגג, מחכות
שיחזור החשמל ויגרש אותן. האור של הנרות לא ממש מזיז להן, לכל
היותר מעביר אותן בעדינות למקום קצת פחות מואר. אבל הן בהחלט
עוד כאן, והן לא עושות שום סימן של ללכת. אני שומע תנועה על
הכורסה, אבל לא מסתובב.
"מותק ,לילה טוב, אני הולכת לישון."
אני ניגש אליה, מחבק אותה. היא אומרת לי: "אני אוהבת אותך."
"גם אני אוהב אותך."
נשיקה. היא בחדר. אני חוזר למרפסת.
בחוץ הכוכבים עוד מוסיפים להאיר מעדנות את שמי הלילה.

"מישהו הפסיק את הזרם, בסניף המרכזי..."