המציאות סוחפת, לוקחת אותנו למקומות "אחרים"
השנים עוברות כמו סרט טוב ומרשים
ורק את, זאת שמשתנה וסביבך, סביבך אנשים

והזמן חולף ופוצע בך עוד פצע, ואת מתחילה להתחספס
צובעת את עצמך באהבה, ואל האופק מתחילה לטפס
לכבוש את הפיסגה, לצעוק כבשתי, ואת האתגר הבא לחפש

כן, המציאות הופכת לשיגרה - כמו שערי גהינום, רק אין יציאה
גן עדן - בתוך גהינום? זאת רק תקווה!
בין המכשול הקיים למכשול הבא - ולך תעסוקה, והשעמום בנתיים
בעונש כמו ילד מופרע.

צורות החיים משתנות, ורק שלנו, שלנו דומות
עושים רושם כמו יריה באויר, ונשארים "אנחנו" כמו בובות
זה רק המראה שמשתנה, והנפש, נפש של ילדה, והמחשבה פועלת כמו
חבורת אנשים עם כשרונות

ועכשיו ברגע, ביום אחד עצרנו את הזמן
להזכיר ולהזכר מה אנחנו, כי שכחנו, שכחנו שאנחנו בני אדם
ובחוץ עולם, ובעולם יש קסמים, והקסם אינו נימוג הוא רק
בהשהייה
לא מספיק רק לצבוע אותנו באהבה
צריך גם כוונה טהורה
ושערי גהינום הפתחו ונשמע אז זמרת התקווה!